העובדה שבחרתי במוזיקה הפכה אותי לשמחה. לזמן קצר מאוד.
הכיתה שלי.... סבירה.
המורים שלא קשורים למגמה... נוראיים.
הקשר עם החברים... כמעט התנתק.
הדבר היחידי שמחזיק אותי שם זאת המגמה. ואני באמת באמת נהנת בה.
באמת שניסיתי לשמור על קשר עם החברים. אבל זה קשה כשהם לא עונים לטלפונים, כמעט ואף פעם לא מחוברים למסנג'ר או לפייסובק(ואם הם כן הם לא ממש עונים..) וכשיש רק את יום ראשון פנוי. אפשר בערבים, ברור. אבל איך אפשר לקבוע משהו כשהם לא עונים?
ברור לי שזה לא בכוונה, שהם פשוט עמוסים.
אבל אפילו ההספקות שלנו הן לא באותם זמנים ואי אפשר לדבר בין השיעורים!
וביומולדת שלה.... היא הזמינה כל כך הרבה אנשים... וחוץ מהתלהבות של חלק קטן מאוד מהם כשראו אותי אף אחד לא דיבר איתי אפילו מילה אחת במשך כמעט שעתיים. ואת, שאותך הכי רציתי לראות לא באת בכלל.
אז הלכתי הביתה. מוקדם. לבד.
ואז אני מדברת איתם. עם הידידים. אם האנשים שגרמו לי לצחוק יותר מהחברות שלי במשך השלוש שנים האלה בחטיבה. ןהם מנסים לשכנע אותי שיהיה בסדר ושזה רק עיניין של זמן עד שאני יהנה מהכיתה החדשה ושתמיד אפשר לשמור על קשר... ובאותה הנשימה מספרים לי כמה מצחיק וכיף להם בתיכון. כשהם כולם יחד באותה הכיתה(הייתה לנו קבוצה בחטיבה של אני חברה וכל השאר בנים. והם כולם יחד באןתה היכתה... הכיתה שאני הייתי יכולה להיות בה...).
אז אמא אומרת אחרי חנוכה נדבר. לתת צ'אנס לכיתה, לבית הספר.
אבל היא יודעת כמה קשה זה יהיה לעבור אחרי חנוכה אם זה מה שאני יחליט?
איך אני אסביר את זה לכיתה? למחנכת?
איך אני אמורה להסתקל למנצחת שלי במקהלה בעניים אחרי שאני אצא מהמגמה שהיא הרכזת שלה?
איך אוכל להשתלב בכיתה מגובשת שכבר לומדת יחד שלושה חודשים?
איך אוכל להשלים את כל החומר?
זאת בכלל תיהיה החלטה נכונה?...
אני לא חושבת על זה הרבה. רק כשאני שומעת מה הולך שם.
וכשאני שומעת בדיחות פרטיות שלהם שפעם גם היו שלי.
וכשאני חושבת על ההספקות המדבהימות שהיו לנו יחד בחטיבה ובשיעורים שהיינו יוצאים מהם עם כאב בטן מרוב צחוק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mis.understood