לפעמים אני מרגישה כמו ילדה עזובה
זו מחשבה מסוכנת
אני יודעת שיש אור בקצה המנהרה,
אלוקים תמיד פה, שומע, כואב
אני מרגישה עזובה מההורים שלי פה
בגשמיות
אני מבינה שאבא שלי עובר קטע איתי
אני מזכירה לו את עברו בעצם היותי אני.
ואז הוא מתחיל להרגיש רגשות אשם על שהוא עזב את הדרך
לא בגללי, חס ושלום
אני מזכירה לו את מעשיו, שמה לכולם מראה מול הפרצוף
רודפת צדק ומוסר אנוכי..
אז הוא מרגיש צורך להגיד לי כמה אני לא מושלמת..בכלל לא טענתי שאני מושלמת
אין כזה דבר מושלמת. צריך תמיד לשאוף להשלמה וזה הדבר היחידי שאני עושה
ההורים תמיד מנסים להוריד לי את הביטחון, להוריד אותי למטה
אני חושבת שבלי לשים לב, אבל זה לא מוריד מערך המעשה
אבא תמיד יפנה כלפי אצבע מאשימה, יש לו משקעים נגדי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
