אני לא מצליחה להכיל את כל מה שקורה לי, שיש סביבי כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה אהבה.
קודם הייתי בוכה על כמה רע לי, כמה אני רוצה ככה וככה וכמה אני יודעת שמגיע לי ככה וככה.
עכשיו אני בוכה על ההפך..
כל פעם שאני איתו אני לא מפסיקה לחייך, ואז כשהוא הולך, או אני הולכת אני מרגישה מן חלל כזה,
פחד שזה יעלם עוד לפני שאני אספיק להתרגל לזה לגמרי.
הדבר הזה, הקשר הזה הוא כל כך זר לי במובן שלא ידעתי שמישהו יכול להרגיש אליי כל כך הרבה וכמו שהוא מרגיש אליי.
אני כל הזמן שואלת את עצמי איך זה, איך זה שהוא איתי, מה באמת גרם לא לעשות את הסוויטצ' הזה בראש, מלהיות 'אני לא רוצה חברה'
'אני מפחד לפגוע בך' 'עדיף לחתוך את זה עכשיו במקום למשוך את זה כי זה כיף, לפני שמישהו [אני] יפגע'.
במקום לשמוח, אני מפקפקת במה שקורה ביננו, שאולי זה הצגה למרות שאני יודעת בוודאות שזה לא.
אני מפקפקת בעצמי ומורידה מעצמי ושואלת את עצמי איך זה, מה הוא רואה בי, מוצא בי, כי אני לא מצליחה להבין מה אני נותנת לו, איך זה שהוא כל כך אוהב אותי, כל כך מסופק ממני מבסוט ממני, מי אני בכלל??
למה לעזאזל אני בוכה עכשיו?.???
למה אני לא מצליחה לקבל את החום הזה?
את החום והאהבה גם ממנו וגם מהאנשים שאיתי פה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
