רגע לפני שהוא השיל את נעליו ויצא לדרכו, הוא ישב על מיטתו ועישן את הסיגריה האחרונה בחייו. אני לא ארחיב ואפרט מה הוביל אותו לחשוב על מעשה נחוש כל כך (זה גם פחות מעניין), אבל אתאר מילה במילה, את המחשבה שהובילה אותו:
הבעיה עם השפה העברית היא, שהשפה מצריכה חשיבה מרובה לפני תחילת הדיבור, אחרת יופיעו טעויות לשוניות רבות, או דיבור בלשון הרע. ובעיה יותר חמורה מזאת היא, שרוב דוברי העברית אינם באמת חושבים הרבה לפני פליטת הדיבור. וישנה בעיה שאף יותר חמורה משתי אלה, והיא, החשיבות המרובה שמעניקים למילים. וזו אינה בעיה ארצית, או עממית, אלא בעיה כלל עולמית. מילים הן כלום לולא הכוח שמעניקים להן. מילה היא רק ניסיון מופשט של עולם אבסטרקטי, פרט לכך, היא חסרת משמעות, או בעלת אלף משמעויות, שזה למעשה אותו דבר. כן... שוב חוזר הקטע הזה של "הכול וכלום". איכשהו אני תמיד מוצא את עצמי חוזר לזה. זה כבר בלתי נשלט.
הוא לקח נשימה ארוכה, כיבה את הסיגריה, חלץ את נעליו, ויצא לדרכו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
