ואף פעם לא חשבתי שאני אפתח בלוג. אני לא אוכל לספר לכם הרבה על עצמי - בגלל שאני באמת לא זוכרת, למרות שכמה מומחים אמרו שזה זמני... כנראה.

הרעיון לבלוג בא מחברה שלי שגולשת כאן לעיתים קרובות ושמה מעיין. היא עדכנה אותי בזה שאין לי מספיק כסף לפסיכולוג ובגלל זה היא פתחה לי את הבלוג הזה באינטרנט,

כדי שאני אוכל לפרוק את כל מה שעובר עלי - או גם כדי לספק לכם חומר זול, חסר ומשמעות ולא מעניין במיוחד שעלול להעלות גיחוך קל מצדכם, אבל ניחא.

כמו שכולם טוענים, מעיין הייתה החברה הכי טובה שלי עוד מהתיכון, והיינו ממוסמרות זו לזו כמו תמונה לקיר. היא אמרה לי שהיא תמיד הייתה חרוצה,

חכמה  ותמיד חשבה על העתיד - מה שאני לא הייתי מצטיינת בו יותר מדיי - והמידע הזה אפילו גרם לי לצחוק.

לפעמים אני חושבת שעדיף שהכל יישאר ככה. מעיין סיפרה לי לא מזמן שחלק מהאנשים שבאים לבקר היו נוהגים להתבונן בי בעיניים רצחניות ולגדף אותי בשעות הפנאי -

כולל כמה מהחברות של אורלי(טוב, נו, בשבילה - אמא). אבל עכשיו, הם מחייכים, מדברים ומביעים יותר חיבה. אבל מה שבאמת מצחיק, הוא שאני לא יכולה להרגיש בנוח בבית שלי.

בלילות אני שוכבת על המיטה כמו מאובן. כשאני מחזירה צלחת למטבח הידיים שלי רועדות, ואני מפחדת לשבור אותה כל כך כדי שלא יחשבו שהשתניתי לרעה אחרי השכחון הזה.

אני באמת לא יודעת מה לעשות. אני נלחצת מכל דבר, בעיקר מהקטע שבו אנשים שאני מכירה קצת יודעים עליי יותר ממה שאני יודעת על עצמי.

החיים שלי מרגישים כל כך מלאכותיים עכשיו - אפילו הכתיבה של הטקסט הזה. אני כל הזמן עסוקה בלפענח את המבטים של אנשים, לנסות להיזכר קצת, להפעיל את הראש.

אני כל כך לא רוצה לאכזב. אבל אם חושבים על הכל בצורה כללית, אני דיי מאושרת. יש לי חברה טובה ומדהימה שאצטרך להכיר מחדש, אמא אורלי מדהימה ודאגנית,

ואפילו זמן פנוי של כמה שעות טובות מול המחשב, כדי לראות את התגובות שלכם. למרות שכל פרט שאני שומעת על עצמי מפתיע אותי, ולמרות שהתחושה הראשונה בלבי כשאני פותחת

את העיניים בבוקר היא פחד שגורר אחריו אי וודאות, אני עדיין צריכה להודות לכל האנשים המקסימים שתמכו בי ועדיין תומכים.

אז, מעיין, הקטע הקצרצר הזה מוקדש לך.

את החברה הכי טובה בעולם.

3> דנה.