היום היה בוקר נחמד. ישבתי עם כמה חברות וידידים בבית קפה בקצה השכונה.

כשהזמנתי שוקו קר כמה מהם צחקקו ואמרו שתמיד הייתי היחידה מביניהם שלא חיה על קופאין או על מקדונלדס. כמה מהם אמרו שתמיד הייתי טיפוס של אוכל איטלקי, ספגטי שכולל בתוכו מספר סוגים של גבינות,

פיצות ודברים כאלו – למרות שכשהיינו עושים על האש הייתי אוכלת בלי חשבון ואז מתבכיינת ומוותרת על הקינוח.

כשאחד מהחברים, דניאל, שאל אותי איך אני מרגישה, עניתי לו שיהיה מה לספר לנכדים אחרי שהחוויה הזו תעבור  – וגם המשפט הזה זכה לתגובות מחץ משאר יושבי השולחן.

הכינוי המחרפן שהוא הדביק לי באותו רגע היה "דנה הקלאסית". אבל כשחושבים על זה, הרוב באמת נכון.

כמעט כל הארון שלי מורכב משמלות בצבעי פסטל עדינים או מג'ינסים בהירים ודברים כאלו.

אפילו אוסף הדיסקים הצרובים שמפוזר בחדר ללא רחמים כולל יותר שירי סלואו מפופ, רוק או כל סוג אחר.

וכשחושבים על זה שוב פעם, אני באמת מעדיפה את זה ככה. כי אני דנה שאוהבת גלידת וניל ולא שוקולד ותמיד תעדיף אייס וניל על אייס קפה, וזהו.

טוב, בכל מקרה – כשדיברנו שם, בבית הקפה, שמעתי סיפור דיי משעשע. נעמה, עוד אחת מיושבות השולחן, העלתה לשיחה את הקטע שבו אני ומעיין רצינו להיות שותפות לדירה ולעזוב את הבית של ההורים,

אך אמא אורלי דבקה בזה שאני צריכה להישאר עוד קצת, ובסוף הסתפקנו בדירת ארבעת החדרים שהוצעה למכירה בדיוק בקצה השני של הרחוב - רק כדי שהיא לא תדאג.

אני לא חושבת שאורלי היא אחת מהאימהות הדביקות, הרי היא הרשתה לי ללכת לדירה ולאכול שם ארוחת ערב, אחרי כמה ימים רצופים בבית הקודם.

כשנכנסתי לדירה שלי ושל מעיין בפעם הראשונה(נו, בפעם הראשונה אחרי ששכחתי את כל האחרות. לא להיות קטנוניים!) התלהבתי מאוד, וגם כשהסתכלתי באלבום התמונות שלנו, כשנעמה עזרה לי ולמעיין לצבוע את החדרים והרסנו את כל הבגדים החדשים שקנינו יום לפני זה בצבע.

כשישבנו בבית הקפה, מדברים על חוויות מאתמול, מעיין דאגה להטיח בנעמה אשמות על כך שהיא צחקה עלינו כמה חודשים בעקבות המקרה, או שזה לפחות מה שהבנתי מדבריה.

נעמה, בהדדיות לבבית, הטיחה בה אשמות לא הגיוניות בעליל שגרמו לכולנו להישפך מצחוק, כולל היא עצמה.

ארוחת הערב בדירה הייתה כיפית בסך הכל. אני ומעיין בישלנו כמה ביצי עין וחתכנו סלט, כי ממש לא היה לנו כוח להשקיע  והתוכנית האהובה עליה(האח הגדול) עמדה להתחיל.

היא אמרה שלא הייתי מוכנה לראות אותה בשום אופן קודם לכן, ועכשיו, יש לה הזדמנות לדרבן אותי – ואני הסכמתי בלית ברירה.

קודם, לפני שהתחלנו לבשל, ראיתי אותה יוצאת עם עיניים אדומות מחדר האמבטיה. גם את אמא שלי שמעתי בוכה, בעיקר כשאחרי שבוע שהיא הייתה מכונה "אורלי" ואז זכתה לכינוי אמא כשדיברנו בטלפון.

לא האמנתי שמילה אחת ממני באמת מסוגלת להרעיד לבבות. כאב לי כל כך לדעת שמעיין בכתה.

בכל הלילות הללו חשבתי מה היה קורה אם הייתי מתה בתאונה הזאת. איך אמא אורלי הייתה מגיבה. איך החברים היו מגיבים.

המון אנשים מחזקים אותי ותומכים. אני לוקחת את העניין כהיוולדות מחדש, כהזדמנות שניה. חשבתי על זה שלמרות שכל הזכרונות המקסימים נעתקו, אך גם איתם נעלמו עם הכאב והסבל – ובגלל זה אני הולכת להיות אופטימית.

אני באמת מרגישה כאילו החיים שלי רוקמים לעצמם עור וגידים מחדש. הכל נבנה לאט לאט, כל יום אני מופתעת שוב ושוב, מחכה לאיזה שבר שאמור לבוא בהדרגה.

כשהתעוררתי למחרת לבוקר רענן של יום חמישי המזל לא האיר לי פנים. קמתי מפהקת, לבושה בפיג'מה ונזכרתי שמה שקרה אתמול הוא שכשהתכוונתי לחזור לדירה של אמא שוב, השעה הייתה כל כך מאוחרת ושעדיף היה להישאר שם, וכך עשיתי.

כמובן שהטרחתי את עצמי להודיע לאמא אורלי שהייתה משתגעת מדאגה, כוססת ציפורניים או מה שאנשים אחרים עושים כשהם דואגים.

טוב, בכל מקרה – כשהתעוררתי בבוקר, ראיתי את מעיין מגיבה בזעם לאיזו מישהי שפרסמה אצלי בבלוג תחרות, מה שגרם לחיוך לעלות לי על השפתיים. כולם עוטפים אותי כאן במן בועת זכוכית, ועד שהיא תתנפץ ותכה בי כמו המציאות, צריך להנות מהרגע.

נכנסתי לחדר עם שתי קערות קורנפלקס, אחת לי ואחת למעיין. הגעתי למסקנה שקורנפלקס של כריות זה בהחלט דבר ממכר, וזה כנראה מה שאני הולכת לאכול גם לצהריים וגם לערב – לפחות עד שיימאס לי לעשות את זה או שנלך שוב פעם לקפה, ואז אני אשבר עם איזה אייס וניל או סלט.

עכשיו, כשאני כותבת את כל הפוסט הזה, השעה שש ועשר דקות. זה טיפה מלחיץ, אפילו שאני לא יודעת למה.

לפני כמה דקות עניתי לתגובות המדהימות שלכם. החיוך שעלה לי על הפנים נמתח מכאן ועד הודעה חדשה, אז תודה לכם. כל התגובות באמת הצליחו לשמח אותי. אתם מסייעים לי במאבק האין סופי הזה – כל אחד ואחת מכם.

אז.. תודה.

3> דנה.