הם לא מבינים

גאאד הם פשוט לא מבינים ><

כל המשפחה חולה שוב...

וזה כולל ביקורים קבועים במכבי...

אז עזבו את הפחד של החזרה הביתה, ולגלות שאף אחד לא בבית.. כשבשיחת טלפון אתם מגלים שכל המשפחה במכבי, כל אחד במקום אחר..

אני הרי ילדה קטנה עדיין, אני לא מבינה מה קורה מסביבי >< לא ככה? >< 

זה מה שכולם אומרים ><

לחץ מטורף מהבצפר...

מפחדת לגלות מה יקרה בשנה הבאה..

אני שוברת את הראש, ובסוף מקבלת תשובה של 57 ><

והכי עצוב, שזה עוד נכשב שיפור ><

הרגשה מחרפנת כבר כמה ימים...

מה שהיא אמרה לי פשוט לא יוצא לי מהראש..

זה סוג של תמיד לחיות בהרגשה שאתה מקום שני...

תמיד לתת את כולך, ולדעת שלא משנה מה אני אעשה אני עדיין אהיה מקום שני..

ולא, הפעם זאת לא רק הרגשה שלי

היא יודעת את זה..

לפעמים באמת עדיף לא לדעת..

לחיות בעולם יפה שהכל כמו שכולם אומרים שהוא..

שאין דבר כזה אצל הורים העדפות..

אבל לבוא ולשמוע מאימא שלך, שאחותך הקטנה היא זו שעזרה לה ברגע הכי קשה שלה, בזמן שאתה חיית בלא ברירה אצל חברה של סבתא, ואחותך היתה כל הזמן הזה עם אימא... כן זה קשה לשמוע את זה

זה קשה לשמוע את התיאורים .. של כל מה שאני רוצה להיות בשביל מישהו.. לשמוע את התיאורים האלה על אחותי.. שלא עשתה כלום בשבילזה..

ולדעת שאני תמיד, אבל תמיד אהיה במקום השני...

" כשאבא היה בבית לווינשטיין שנה, אני למדתי, ורק התגלה פגם אצל סבא.. 

פלוס ההריון..

זה היה מון לחץ בשבילי..

והיא היתה בבטן שלי תמיד.. לא היתה אפשרות אחרת..

היא היוותה לי סוג של מקום מפלט

כל פעם שהייתי לחוצה, ידעתי לשים את היד על הבטן,

והיא ידעה להגיב, להחזיק את היד שלי מהצד השני.. לזוז בתוכי

וזה מה שהרגיע אותי

כל פעם שהייתי לחוצה, היא היתה שם בשבילי

הטיפת אור שלי

היא היתה מה שעזר לי לעבור את התקופה הכל כך קשה הזאת

והפסיכולוגית אמרה שזה טבעי שאני ארגיש חייבת לה עכשיו.. "

זה מה שהיא אמרה.

היא יודעת שאני מקום שני בשבילה.

היא מודה בזה עכשיו.

בגלל ש היצורה הזאתי שנקראת אחותי, היתה שם כשאני לא יכולתי.

כשאותי פאקינג העיפו לחיות עם בנאדם זר.

ולא, אני לא יכולה להגיד שסבלתי.

נהנתי אצלה. היה אוכל טעים, כלבה חמודה מאוד שהיה כייף לשחק איתה ולטייל איתה.

והאישה נורא נחמדה ואני נורא אוהבת אותה.

אבל זה פאקינג טראומה בשביל ילדה בת 5 ללכת לגור אצל חברה של סבתא, למשך חודשיים,

בגלל שאין לה מקום אחר להיות בו.

אני תמיד אהיה מקום שני, אני יודעת את זה.

לא משנה מה אני אעשה. 

ולא, לא בכיתי באותו הרגע שהיא סיפרה לי את זה.

כן זה הכניס אותי לסוג של שוק, אבל.. עיכלתי את זה רק כמה ימים אחרי.

אבל איך זה שפאקינג כל פעם שאני נזכרת בזה אני לא מצליחה לעצור את עצמי ><

כל פעם מחדש אני מתחילה לבכות בגלל זה..

מה אכפת לי בכלל ><

כאילו.. היא אימא שלי.. היא עדיין אוהבת אותי..

מה זה משנה אם אותה היא אוהבת יותר....

אבל זה פשוט הורג אותי כל כךךך ><

וזה לא פעם ראשונה שאני פורקת את זה..

אבל אני לא יודעת כמה זה עוזר.

כי כל פעם מחדש זה מכה יותר חזק.

זה לא פייר !!

זה פאקינג לא פייר !!

אני רוצה להיות במקום הזה !

אני רוצה להיות היא !!!

אני רוצה להיות האחת שעוזרת !! אני כאן !! אני כן יכולה לעזור !! 

אבל כניראה העזרה הכי גדולה שאני יכולה לתת זה בזה שאני אתרחק ><

בזה שאני אעמוד בשקט בצד ולא אפריע ><

אבל היא תמיד פה.. היא תמיד יכולה לעזור..

את פאקינג מרגישה חייבת לה.. 

חייבת לה על העזרה שהיא נתנה לך, ועל התקופה שהיא נעלצה לחוות איתך..

ומה איתי ?! מה פאקינג איתי ?!

איי פעם חשבת על זה שאני *חייתי* *נשמתי* ואפילו *הבנתי* מה קורה מסביבי באותם הרגעים !?

זה שהעדפתי לשמור את זה לעצמי ולא להגיד לך כלום , במשך 13 שנים, לא אומר שלא קרה כלום.

ואם הייתי נשברת אז, באמת היית מעריכה אותי על זה ?!

אני סתם הייתי עוד כאב ראש נוסף. 

עוד בנאדם לדאוג לו.

ואת לא חשבת בכלל שאני כן צריכה עזרה 

כשאני מקבלת ריחוק כל כך עצום מהאבא שלי

ואז מאבדת את מי שהיה כמו אבא בשבילי בזמן שהאבא שלי לא יכל להיות פה בשבילי.

אבל מה שכן, ברגע שנשברתי, *היא* היתה עדה לזה ><

ברגע שבאתי והתחלתי לבכות.. והוצאתי מהפה את המילים שגרמו לשני ההורים שלי לפרוץ בבכי ולחבק אותי..

היא הייתה עדה לזה.

היא אהבה את התגובה שלהם.

היא רצתה בתושמת הלב הזאת.

אז מה היא עושה ?

היא פאקינג באה ומשחזרת את זה עכשיו.

בצורה הכי דרמטית שיכולה להיות. 

ולמה ?! בשביל קצת צומי !?

לא קיבלת מספיק כבר ?!

היא לא יכולה לבכות על משהו שהיא לא מכירה

היא לוקחת את המילים שלי, בדיוק אותם המילים של לפני שנתיים, ומשזחרת אותן

ואני יודעת שזה לא מזיז לה.

אני זוכרת ניסיון שלה לפני שנה, לעשות משהו דומה.

כשאימא שלי שאלה משהו על סבא שלי (זכרונו לברכה),

הרגשתי את הדמעוט זולגות, למרות ההרגשה שניסיתי להחניק, ואמרתי את התשובה בקול כמעט יציב.

*היא* ראתה את המבט המודעג על הפנים של אימא שלי, 

ומייד פרצה בבכי עצום,

מאשימה אותי בזה שאני הכרתי אותו,

והיא בכלל לא.

ובכתה.

וצרחה.

ואימא שלי, מן הסתם נפלה בזה.

וכוסעמק,

היא ממשיכה להעלות את זה כל פעם

היא ממשיכה להשתמש בכוח שלה כל פעם מחדש

ויש לה מספיק ממנו.

פשוט נמאס לי כבר,

אז כן, ממשיכים לחיות הלאה, ללא הרבה ברירות.

אבל יש גבול לאיזה רמה של חוסר כבוד אפשר לרדת

והיא פאקינג עברה אותו. 

ולא פעם אחת.

ופשוט נמאס לי.

וזה משפיע עלי בכל מקום.

אני נותנת את כולי, את כל מה שאני יכולה,

ואיכשהו, תמיד יש לי את ההרגשה שלא משנה מה יהיה, אני תמיד אהיה מקום שני.

אני אף פעם לא אצליח, לא משנה מה אני אתן וכמה אני אתן.

וכבר מפסיק להיות לי אכפת לאט לאט..

ירידה משמעותית בלימודים. 

עכשיו אחרי שהשקעתי את כולי, 4 שנים וחצי,

בדיוק בסמסטר של תחילת הבגרויות, ירידה.

וגם כשאני מנסה, אני לא מצליחה לעבור את ה57 ><><><

ולא רק בבצפר.

זה משפיע עלי בכל מקום לגמריי.

ההרגשה של ה-לא משנה מה אני אעשה, או כמה אני אעשה, אני אהיה מקום שני.

כי אני יודעת שבשבילה, הבנאדם הכי קרוב אלי, הבנאדם שמכיר אותי הכי טוב והכי הרבה זמן,

אני תמיד אהיה לא יותר מ..

מקום שני .

וזה פאקינג מתסכל.

כי היא כל מה שאני רציתי להיות.

בלי לעשות כלום.

אז, איך זה כבר יכול להרגיש ><

כשאני, במיוחד בתקופה של השנתיים שלושה האחרונות נותנת את כולי

מנסה לעזור כמה שיותר,

ואני עדיין מקום שני ><
ותמיד אהיה ><

"  "את בטוחה שאת מוכנה לזה, ילדה ? "

- "."

עד עכשיו התרגלתי לרכיבה חובבנית, בין אם בדרסאג' לבין קפיצות, גם לבד וגם עם פארטנר.

אבל זה היה חובבני, זה לא היה משהו רציני. כמו אימונים כאלה, למה שהולך לבוא אחרכך.

השאיפה שלי, ובעצם של כל רוכב, להצליח לסיים את מסלול הקפיצות, ברכיבת זוגות, בצורה הכי טובה שיש.

אם לומר את האמת, אף פעם לא באמת חשבתי על המסלול הזה. אף פעם לא באמת שאפתי אליו.

אבל ככל שעבר יותר זמן ללימודי הרכיבה שלי,יותר ויותר רוכבים התקרבו לזה,

דיברו על זה, התחילו לנסות להכנס לזה

התחילו לנסות למצוא את הפארטנרים שלהם.

הבעיה בכל הסיפור, היא שברגע שנרשמת למסלול עם רוכב נוסף, אתם פארטנרים לאורך כל המסלול.מזכיר קצת נישואין, לא ?

כל האימונים, כל התחרויות עד אליו, כל ההכנות

כל הטיולים, השנים של העבודת צוות

הכל חייב לבוא עם פארטנר אחד מסויים. אם אתם בוחרים להחליף פארטנר, מסיבה זו או אחרת,אתם חייבים להתחיל הכל מחדש.

את כל האימונים, לגשת לתחרויות מחדש, לעבור את אותם הטיולים מחדש.. מה שנשאר לכם זה הניסיון.

אבל זה שנים של עבודה. שנים על גבי שנים.

בגלל זה יש חשיבות גדולה כל כך לבחירת הפארטנר.

רוכבים מעדיפים שלא להתחיל מחדש את כל המסלולים, כי ברגע שעברתם את רמת הקושי, ולמדתם משהו חדש,

כמו גם בכל דבר אחר, זה דיי מבאס להתחיל מההתחלה, מהבסיס.

בזמן בחירת הפארטנר נבדקים כל מיני דברים , מצד שני הרוכבים.

השליטה של הרוכב על הסוס, הקשר שלו לסוס שלו, היחס בינהם.

סגנון הרכיבה, אילו צדדים חזקים יותר וחלשים יותר, אילו תכומים משותפים יש לשניכם.

בזמן המסלול, הפארטנרים צריכים להיות בשיתוף פעולה מדוייק, צריכים להתייחס אחד לשני כמו שכל רוכב מתייחס לסוס שלו.

צריכים להפוך לאחד.

בשבילי, בנתיים הכל זה אימונים.

אימונים, ללמוד את הבסיס של הבסיסים,

להכיר את הסוס וללמוד להשתתף איתו ולהרגיש אותו, בצורה שתוכל לגרום לשיתוף פעולה מושלם בתחרויות ביניים והלאה.

הרוכב האחרון שרכבתי איתו במסלולי קפיצות, היה האחד שסיפר לי בצורה ברורה על המסלול.

אני זוכרת איך אחרי כל רכיבה שלנו, היו לנו את השיחות ליד השוקת,

בזמן רחצת הסוסים, סירוקם ובכלל.

שיחות ארוכות בהן סיפר לי על השאיפה שלו להגעה למסלול..

ואז, זה קרה.

הוא עבר לשלב הבא, שלב יותר מתקדם, יותר מנוסה,

והתחיל בחיפושים אחר הפארטנר שלו.

ואני נשארתי עדיין בשלב שלפני.

זה לא כי הרכיבה שלי פחות טובה,

זה כי אני עדיין לא רוכבת מספיק שנים, ויש כל מיני דברים שלא למדתי עדיין מהבסיס.

אך משום מה, מאז יש לי את ההרגשה המוזרה הזו, שכאילו מצפים ממני כבר עכשיו להתחיל בזה

כבר עכשיו להתחיל לחפש פארטנר בשביל שאני אוכל להתחיל להתאמן לקראת המסלול כמה שיותר מהר.

או  שזה רק ההרגשה שלי ?

כולם מסביב משקיעים בזה כל כך הרבה, רק כדי לקבל את הכבוד, שהילדים שלהם הצליחו לסיים את המסלול.

כל כך הרבה הולך לזה..

ויום בהיר אחד,  הורי באו ושאלו אותי אם אני רוצה לגשת בעתיד למסלול

אם אני רוצה להמשיך בזה, באמת.

אמרתי להם שאני צריכה לחשוב על זה.. צריכה זמן בשביל להחליט.

כמובן שהמשכתי להתאמן, אני נהנת מזה, אין סיבה להפסיק.

בזמן האימונים, התחלתי לשים לב יותר לרוכבים השונים,

לכל הקריטריונים שצייני למעלה.

אני לא רוכבת מספיק זמן בשביל להתחיל לחפש את הפארטנר,

אבל אני יכולה להתחיל להתאמן ברכיבת זוגות בצורה יותר חזקה.

אבל ברגע שאני אתחיל באימונים, אנשים ידעו שאני שואפת למסלול.

ואני ? אני עוד לא החלטתי.

בנתיים, מגיעים רוכבים שונים, ומבקשים ממני מספר רכיבות מבחן,

בודקים אם אני יכולה להיות פארטנרית מתאימה.  "

החלום נגמר בזה שאחד הרוכבים הגיע אלי, והציע לי להתחיל אימוני קפיצות.

כניראה עברתי אצלו את המבחן הראשוני.

אבל משהו לא נכון, כניראה אני לא מספיק מנוסה באמת כדי לזהות את הפארטנר עדיין.

והתעוררתי עם השאלה, של אם כדאי להתחיל אימוני קפיצות עם רוכב אחד,

גם אם יכול להיות שבסופו של דבר הוא לא יהיה האחד שיגש איתי למסלול.

חלום של מלפני כמה ימים שאמרתי לעצמי שאני רוצה להעלות (:

זה מגניב כמה מציאות יש בחלום, וכמה דימיון יכול להשתלב ובאותו הרגע להשמע כל כך הגיוני...

קחו דקה לקרוא את זה, באמת שזה שווה.

הקטע מועתק ממצגת, מי שירצה אותה שכתוב בתגובה את המייל שלו ואני אשלח לו (:

חפירה חפירה, אבל באמת שווה.

Jerry is the meneger of a restaurant. He is always in a good mood.
When someone would ask him how was he doing, he wouls always replay
"if i were any better, i would be twins ! "
Many of the waitres at his restaurant quit their jobs when he chainged jobs, so they could folow him around from restaurant to restaurant.
Why ?
because
Jerry was a natural motivator.
If an employee was having a bad day, Jerry was always there, telling the employee how to look on the positive side of the situation. Seeing his style really made me curious so one day, i went up to Jerry and asked him: "I dont get it. No one can be a positive person all the time. How do you do it ? "
Jerry replied, "Each morning i wake up and say to myself i have 2 choices today. I can choos to be in a good mood or I can choose to be in a bad mood. I always choose to be in a good mood. Each time something bad happens, I can choose to be a victim or I can choose to learn from it. I always choose to learn from it. Every time someone comes to me and complaining, I can choose to accept their complaining, or point out the positive side of life. I always choose the positive side."

"but it is not always that easy", i protested.
"yes it is," Jerry said.
"life is all about choices. When you cut away all the junk, every situation is a choice. YOU choose how to replay to situations. YOU choose how people will efect your mood. YOU choose to be in a good or bad mood. Its your choice how to live your life."
- - -

Several years later, I heard Jerry accidantly did something you are never supposed to do in the restaurant buisness. He left the back door of his restaurant open. And then ? in the morning, he was robbed by 3 armed mem. They want?      #123*+!@$%&*~

While Jerry trying to open the safe box, his hands - shaking from nervuness -  sliped off the combination.
The robbers paniced and shot him.

Luckily, Jerry was found quickly and rushed to the hospital.
After 18 hours of surgery and weeks of intensive care, Jerry was released from the hospital with fragments of the bullets still in his body..

I sew jerry about 6 month after the accidant. When i asked him how he was, he replied "If i were any better I'd be twins. Wanna see my scars ? "
I declined to see his wounds, but I did ask him what had gone through his mind as the robbers took place.

"The first thing that went throght my mind was that I should have locked the back door" Jerry replied. " Then, after they shoot me, as I lay on that floor, I rememberd I had 2 choices : I could choose to live, or I could choose to die. I chose life."

"Weren't you scared ? " I asked.
Jerry continiued, " The paramedics were great. They kept telling me i was going to be fine. But when they wheeled me into the emergency room, and I sew the expression on the faces of the doctors and nurses I got really scared.

In their eyes I read "He is a dead man. " I knew I needed to take acction. "

"What did you do ? " I asked.

"Well, there was a big nurse shouting questions at me " Said Jerry. "She asked if i was alergic to anything. 'Yes' i replied. They all stopped working as they waited for my replay.
I took a deep breath and yelled ' I am alergic to bullets !' . Over their laughter i told them "I am choosing to live. Please operate on me as if i am alive, not dead. "

Jerry lived thanks to the skilles of his doctors, but also because of his amazing attitude.

I learn that from him.
Every day you have a choice to either enjoy your life or to hate it. The only thing that is truly yours What no one can control or take from you - is your attitude. So if you can take care of that, everything in life becomes much easier.

AND ALSO YOU'LL LEARN TO APPRECIATE AND ENJOY YOUR LIFE AND WHAT YOU HAVE.

אז קצת הרבה לקרוא. אזמה. מי שבוחר לדלג - באמת שהוא מפסיד.

קצת חומר למחשבה ;]