אני לא מרגישה שאתה אוהב אותי, לפחות לא כמו שהייתי רוצה שיאהבו אותי.

בייחוד אחרי כל המילים שיוצאות לך מהפה כל פעם מחדש.

לאחר שהגדרת מה זה בשבילך אהבה - 

"להיות שם בשבילה"

 "לתת לה מעצמי"

 "להשקיע, להפתיע. להיות איתה כמה שיותר"

-ומה אתה עושה מכל מה שציינת כאן? הרי אתה לא מפסיק לומר שאתה אוהב אותי, ואם זו בשבילך אהבה אז איפה כל הדברים האלו?

"את צודקת. קצת מזה, עוד יותר קצת מזה וממש טיפה מההוא" 

- אני לא אוכל להרים אותך איתי ולשפר את הקשר שלנו, אני רוצה שתרים את עצמך. כי אם אני ארים אותך, אני לא אוכל להרים את עצמי.

אני צריכה להרים את עצמי. ואני צריכה שתרים את עצמך בכוחות עצמך, מהסיבה הנכונה כי אתה רוצה להרים את עצמך, כי אתה רוצה לעשות ת'שינוי הזה. כי זה חשוב לך.

לא כי אני אמרתי, ולא כי אני ביקשתי. כי יש לך הבנה שזה מה שצריך להיות. 

ובוודאי שרק אם אתה באמת רוצה לעשות ת'שינוי הזה.

אתה מפחד לקחת ולהרים את עצמך כי אז לא יהיה לך את מי להאשים, אלא רק את עצמך.

וזה אולי הדבר הכי קשה לעשות לעצמך, להאשים את עצמך.

ומי כמוני יודעת טוב מאוד מה זה, שנים של תסכול ושנאה עצמית בכלל בלי סיבה הגיונית בכלל.

פשוט כי הרגשתי שאני אשמה בהכל, בכל הרע שקורה לכולם סביבי.

להורים שלי, בעיקר.