"עכשיו נפל לי האסימון" מילמלה ג'ה מבין שפתייה, שוקעת בהירהורים כיצד לנסח את תלונותיה בצורה המתוקה ביותר.
ישבו שם איתה שאר תושבי העמק במרפסת של דמולינו, משום מה הרבה פגישות נערכות שם.
ג'ה שילבה ידיה ונשמה עמוק "כל היום אני מתרוצצת, עובדת קשה, מכינה יוקדת במרץ על כל ממתק וממתק כדי שיצא בצורה הכי טובה והכי ממצה בתיפקודו וכל מה שאני מבקשת בתמורה זה כל שביכולתו של כל אחד לתת, אם זו משרוקית או שרוך נעל, כמו זו שנתן לי דמולינו עבור הממתק שהכנתי עבורו כדי שירגיש איך זה להיות צב יום אחד". פונה ג'ה לדמולינו בחיוך "מאוד עזר לי השרוך הזה כשנקרעה לי הרצועה של אחת הסלסלות שלי, תודה".
"השרוך, אה...יופי..." ענה דמולינו במבט סתמי..."בכל אופן...לעניינו של דבר...לאחרונה אני חשה שהרבה מכם נהנים משירותיי בעמק ונהנים מהממתקים הארבים לחייך שאני מכינה...." הינהנו כולם בהסכמה..."תגיעי כבר לפואנטה!" ילל דופי בחוסר סבלנות..."אבל מלבד שאתם נעזרים בשירותיי אני חשה שאינכם נזקקים לי מעבר לכך, את הפגישות החברתיות ואת הדיונים שברומו של עולם, אינכם משתפים אותי בהם, אינכם חפצים בדעותיי רק בממתקיי ושאלתי אליכם, מדוע זה כך? מדוע אינכם חפצים בדעותיי על מזג האויר? או בדעותיי על ריחו של פרח זה בגינה?"
כולם שתקו, קפאו במקומם...
המלך היה הראשון שפצה פיו ויצא להגנתו "ממתקייך אכן טעימים ומופלאים וצר לי שלא יצא לי להזמינך לביתי, אך ביתי דל ואינו מתאים להכנסת אורחים" הסמיק והשפיל מבטו.
"כן, אצלי טינופת" כיחכח בגרונו דופי.
"ג'ה מתוקה.." אמר פיגו לפתע "דעותייך כאן חשובות כמו האור לפרחים וכמו ממתקייך שמעוררות את דמי, אך אין לנו שיחות רבות על ענינים שברומו של עולם כיוון שהעמק שלנו לא משתנה לעולם..."
"כן..כן..אני מסכים" התפרץ דמולינו, "תמיד דמולינו יתעסק עם הצבים שלו..." המשיך פיגו בסיכומי דבריו "תמיד דופי יתעצבן ממשהו, תמיד המלך יחפוץ בצעצוע חדש...ואני.." עצר לרגע לגרד בראשו "אני, זה אני..." שקעה רגע ג'ה בהירהורים מחודשים..."אז באיזה ממתק אתם חפצים הפעם?"
דופי קפץ "אני רוצה את הסוכריה השחורה שגרמה להבל פי להרוג הרבה זחלים טעימים" ליקק דופי את שפתיו בתאווה.
"אני אשמח למשהו מעורר"..נשען דמולינו על שמוליק אחד הצבים היותר איטיים שיש.
"ובאיזה ממתק אתה תחפוץ בו?" שאלה ג'ה את המלך בעודו בוחן את הכדור הנוצץ שהיה על אחד המדפים בחדר, "משהו טעים...שצורתו מעניינת" השיב בחיוך.
"אני רוצה ממתק שיגרום לי לנחת ושהכול ישאר כמו שהוא..." צהל פיגו ובתנועה זריזה קם על רגליו, הניף ידו הארוכה ובתוך מספר קטן של דקות, או מה שנראה כמו דקות, התפזרו התושבים בעמק.
ג'ה צעדה לעבר מפתן הדלת, נפרדה מדמולינו ומילמלה עוד איזו מחשבה מתוקה לעצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
