סיפור קצר, ביקורות בונות יתקבלו בברכה ענקייתתתת
הוא התרגל להכנס לכאן, בשעות הלילה המאוחרות.
התרגל להיות זוטר, לקבל משכורת רגילה לגמרי אחרי שנים של שהיה בהיכל התהילה של התיאטרון הזה.
אבל הוא, הזמן שלו עבר. הוא כבר לא יהיה כוכב כמו פעם, המלט לא מחכה לו, בטח שלא לונדון אם כך. לפעמים הוא היה לוקח את ראש השלד מחדר ההלבשה, נעמד במרכז הבמה ומדקלם את השורות, כאילו הפרימיירה שלו הייתה רק אתמול.
אבל ברוב הלילות, כמו באותו הערב, הוא פשוט היה מנקה. מנקה את חדרי ההלבשה, את הבמה, את התפאורה. בו בזמן, הוא ניסה לטאטא מזכרונו את עברו, היה לו כואב מדי להזכר בימי התהילה שכבר חלפו. הוא אהב להיות שחקן, ושם התמצו כל תשוקותיו לשעות אחדות, בהן עשה אך ורק מה שאהב.
הוא היה מושך בחבלים העבים שהחזיקו את וילונות הקטיפה במקומם, מדמיין שהוא שוב מושך בחוטים בתיאטרון הזה, שגדל מאז ימים עברו. החוטים עברו לידיים אחרות, צעירות יותר, ולא היה בו צורך.
כעת, הוא רק פרנס את עצמו ואת משפחתו מקנאה. עומד מהצד, מקנא, מנקה פה ושם, מקנא עוד קצת ומקבל על זה כסף.
הוא היה תמים כנראה, כשחשב שקינאה היא חטא שלא מגיע עליו שום תגמול, פרט לגיהנום. אולי השחקנים האחרים צדקו כשאמרו שהרבה יותר מהנה לא להיות צדיק, במחשבה שנייה, הם מתו לפניו. הרבה לפניו, אם הוא זוכר נכון.
תמיד כשהיה נכנס לתיאטרון הזה, היה לו נדמה שמשהו שם חשוד. איזה ערפל בלתי נראה אפף את המקום. השחקן הצעיר ההוא, שהחליף אותו ב'המלט'... הו, הוא. העיניים שלו היו הכי שחורות, הכי אפלות. תמיד היה נדמה שהן עצמן היו מסך, מסך סגור. מסך שסופו להפתח ולהתגלות לעיני כל. תיבת פנדורה אחת גדולה, שתביא רק צרות על התיאטרון. ועכשיו, הוא השתוקק נורא לפתוח את התיבה הזאת.
זה היה ערב רגיל. הוא טאטא את הבמה, שטף את התפאורה. משך בחבל הזהוב שקושר את הוילון לוו ענקי, לאחר מכן את הוילון השני.
בום.
הוא שמע משהו נופל בחבטה קטנה אל הרצפה, ככל הנראה נחבא בתוך הוילון. אז הוא לקח את המטאטא והיאה, בטח הרבה לכלוך הצטבר שם הערב.
הוא התקרב אל העצם, שנראה לו גדול מהרגיל.
הוא הביט בו, המום משהו
וחשב לעצמו
שכמה חבל
שמטאטא ויאה מפלסטיק
לא יכולים לפנות גופת אדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mishehi.