And now i see the world through diamond eyes.

לפני כמה ימים

העלתי תמונות למחשב, לישרא (פה למטה, עצלנים).

יצא וקרה במקרה ששכחתי את הכרטיס זיכרון של המצלמה בתוך הUSB,

וכשבאתי לחזור לצלם

לא מצאתי את הUSB.

היום החלטתי סופסוף לפתוח במבצע חיפושים אחרי הUSB האבוד.

הזזתי את המיטה,

פתחתי קופסות ו.. כלום.

נאדה.

אפס.

גורנישט.

חיפשתי מלא, עד שנזכרתי בפוסט הזה , על איך שמצאתי את הפלאפון האובד שלי.

הארה!

חיטטתי בפח (לא עסק כזה מגעיל בהתחשב בזה שכל מה שיש בו זה טישואים יבשים)

ומצאתי את הUSB האדום,

מחכה לי בתחתית,

מסכן

אומלל

עם הכרטיס זיכרון מאחורה.

וכבר אמרתי את זה קודם, אבל זה לא נתפס כמה שזה תקף כל פעם מחדש:

אני מרחמת על החפצים שלי.

מאוד.