אם הייתם עוברים סתם ככה ליד, על פניה,
מסתכלים מהצד,
הייתם חושבים שהיא מטורפת.
בעצם, מי אמר שהיא לא?
*
היא בעטה בה, חזק ככל שיכלה. גוף כחוש ורזה כמו שלה בדרך כלל לא היה מצליח להתמודד עם הכוח שעמד מולה, אבל היא הייתה רגילה למלחמות הללו. חבטה בה באגרופיה, פגעה בעצמה תוך כדי.
הדמעות שלא הספיקו לפרוץ קודם לכן, פילסו עכשיו את דרכן החוצה, שוטפות את פניה.
פניה קיבלו גוון אדום של עצב ובכי, העיניים רואות בקושי והגרון כואב.
והצרחות.
צרחות אימים שלא פסקו, כבר לא מתחננות, אלא דורשות חופש. צרחות שנחלשו מדי פעם, אך המשיכו וחזרו להיות חזקות וצורמות כל כך.
"די
די
די
די!"
היא בכתה, ובעטה, והיכתה שוב ושוב, ללא הצלחה. רועדת מפחד, רועדת מקור, רועדת מעצם התחושה.
לא רצתה כלום מלבד שתעזוב אותה, תעזוב אותה התחושה הזאת, שבאה ותוקפת בזמנים הגרועים ביותר. שמשתלטת עליה, ולא מוציאה ממנה כלום מלבד רוע ואי שקט.
דיבוק.
דיבוק היא הייתה, התחושה הזאת. כשהיא מגיעה- היא משתלטת, תוקפת, מצלקת, לא מרפה. מדכאת.
הדיבוק לקחה לחיקה את הרגשות הרעים, הקצינה אותם. קנאה, שנאה, עצב, כעס.
והיא, מנסה להלחם, פוגעת בדיבוק.
ולפעמים,
בטעות,
פוגעת בעצמה.
מה שקורה כשאני לא מצליחה לכתוב בגוף ראשון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mishehi.