And now i see the world through diamond eyes.

עוד סיפור קצר. תמיד שמחה לביקורת בונה, הארות (:

מקווה שתאהבו ^^ 

הזוג החום, הריק הזה ננעץ בי וגרם לי להרגיש לא בנוח. דווקא בבוקר, איך שקמתי, זה מה שצריך להטריד אותי.

חשבתי שכבר התרגלתי אליה, אבל המבטים שלה היו פשוט בלתי נסבלים. העיניים הקטנות שלה ננעצו בי כמו מחטים קטנות וחודרניות, כאילו היא ניסתה למלא את החלל הריק בעיניה שלה בעזרת המחשבות הפרטיות שלי.

בכל פעם שהיא עשתה את זה פשוט רציתי לצרוח עליה, שתפסיק, שנמאס, שאני אזרוק אותה חזרה לרחוב. אבל אני פשוט לא מסוגל. יש בה משהו, בילדה הזאת. הקול החלש שלה כאילו הכה אותי מתחת לחגורה, גרם לי צמרמורת בלתי מוסברת ובו בזמן הפנט אותי ברמות מפחידות. חלש-חלש, אבל הרעד שלו, הרעד הקבוע שהיה בקול הזה, צורם תמיד.

"מי אתה?" ככה היא שואלת אותי, כל בוקר כשהיא קמה. כל בוקר אותה שאלה, ואם זו לא הייתה היא כבר לא הייתי עונה.

"אבל.. את שאלת אותי גם אתמול מי אני, ועניתי לך."

"מי אתה?"

הזיכרון שלי, שבדרך כלל אני לא ממש מתגאה בו, שימר את היום ההוא שבו פגשתי אותה.

והזכרונות האלה מגיעים אליי בלילות, רודפים אותי, כאילו לא הייתי צריך לקחת אותה תחת חסותי ולטפל בה. וכל פעם אני בטוח שהנה, זה קורה מחדש.

הסמטה הזאת, החשוכה, שנראתה כמו אחת נדושה כזאת שנלקחה מסרט אימה שעבר זמנו. והיא יושבת שם, בוהה בסכין שהחזיקה בידה השמאלית ואיך היא חותכת את הברך. היא נראתה מהופנטת, הפה הקטן שלה היה חצי פתוח בהשתאות והדם שלה ניגר, נזל, דלף החוצה. והיא אמרה משהו, מלמלה. שלווה. נראה היה כאילו היא ניהלה שיחה עם מישהו למרות שלא ראיתי שם אף אחד פרט לי ולה.

"תראה, תראה את זה", היא לחשה, "זה אדום."

לא יכלתי לעשות כלום.

"תראה!", היא המשיכה לדבר אל הכלום, "אדום כל כך יפה. וזה ממשיך, תראה , תראה אותי! זה נוזל...וואו, זה יפה, נכון?" העיניים שלה נצצו, הופנו אל הכלום הזה שהיא דיברה אליו. התקדמתי אליה, צעד אחד, כנראה חזק יותר ממה שאוזניה יכלו לשאת. המבט שלה הופנה אליי באחת והזוהר התנדף מעיניה כלא היה. היא שמטה את הסכין, התחרטה, הרימה אותה והחזיקה אותה בחוזקה בכף היד הימנית הפעם. ראיתי עוד טיפת דם אחת נוטפת על צד היד שלה, לפני שהספקתי לעשות משהו נוסף היא לחשה - "מי אתה?"

התעשתתי בשניה, והתקדמתי לעברה. היא לא עשתה כלום, רק עקבה אחרי המעשים שלי כשקרעתי חלק מהחולצה שלי וכרכתי סביב החתך בברך. "את בסדר?"היא לא ענתה, תפסתי את הזרוע שלה והקמתי אותה על רגליה. מבט חטוף גילה לי אותה, את השמלה הקרועה קצת מעבר לברך ואת השיער החום המלוכלך. אבל אלה היו פרטים שוליים, לפחות בהשוואה לחתכים שעיטרו את הידיים והרגליים שלה. היא התמוטטה בין הידיים שלי, הרגליים הדקות קרסו והרמתי אותה. "מי אתה?" הפחד שלה הזדחל מאחורי האישונים, פוחד מעצמו.

"אני לוקח אותך למקום יותר בטוח."

"אבל רציתי הביתה."

 הבטתי בעיניים שלה נקרעות לגזרים, ראיתי איך דמעה קטנה יוצאת החוצה. אבל העדפתי להתעלם. המשכתי ללכת, ראיתי שלא היה לה כוח להלחם בי, לא כשהדמעות ממשיכות לשטוף אותה בבכי חרישי.

עד שהגענו לבית שלי היא כבר הפסיקה לבכות, נעצה את העיניים שלה בחלל ולא אמרה דבר.

הסתובבתי לצד השני והרמתי את השמיכה אל מעבר לראש. שמעתי את הצעדים הקטנים שלה הולכים ומתרחקים, ואיתם כבר שקעתי בשינה שלא הייתה ארוכה במיוחד.

קולות עמומים מהסלון העירו אותי משנתי. נביחה קטנה, צעדים חרישיים, טפטוף בלתי מוסבר של משהו. בטח הכיור.

לא רציתי לקום, אבל לא יכלתי לסבול את הטעם שהיה לי בפה. לא צחצחתי שיניים אתמול בערב. מאז שלקחתי אותה אליי יש לי בעיות בזיכרון, חוסר ריכוז. שוכח דברים בסיסיים. התרוממתי מהמיטה, ומבט מהיר אל הרצפה גילה לי כתם אדום קטן. כתמים אדומים נוספים עיטרו את הרצפה בהמשך המסדרון, ונזכרתי שגם בעיות הראייה שלי התגברו מאז הלילה ההוא. לא נורא.

הרגליים העייפות שלי לקחו אותי אל הסלון, היא ישבה על הספה עם הגב אליי. מזוית העין ראיתי על הרצפה, מתחת לרגליה, כתם גדול יותר, נוזלי יותר.

והאסימון נפל.

קולות עמומים. נביחה קטנה. צעדים חרישיים. טפטוף בלתי מוסבר של משהו.

לא הכיור.

העיניים הקטנות שלה נישאו אליי, ובפעם השניה מאז שהכרתי אותה אמרה משהו אחר. "תראה, זה אדום."

החיוך המעוות שלה התפשט על הלחיים,

בעוד היא מלטפת את הכלב המדמם שלי

על הברכיים הקטנות שלה.