And now i see the world through diamond eyes.

והוא טבע.

פשוט ככה, טבע. והיא ראתה אותו טובע, צולל לאיטו בתוך המים העכורים. חסר אונים.

שיגע אותה שהיא לא יכלה פשוט להוציא אותו משם בקלות. אבל נשארה על הגדה, התכופפה ככל שגופה הותיר לה, ככל שנפשה אפשרה לה. ניסתה להושיט לו יד, לאחוז בו, למשות אותו החוצה. ותיקים ממנה בנושא, כאלו שכמעט ושקעו לגמרי בעבר, היו יותר חזקים ממנה והצליחו להרים את ראשו אל מעל פני המים. כמה מהם , שנפשם טובה משלה בהרבה, גם קפצו אל תוך המים (אפילו למספר דקות) ומשכו את פלג גופו העליון החוצה.

והוא נשם, וחייך וצחק. נדמה היה, ולו לרגע, שהוא לא הולך לשקוע שוב. אבל נסיון קודם הבטיח לה, איפשהו, שלעתים יש דברים חזקים יותר מנפשו של אדם כמוהו. ואכן, כמו שתי ידיים ענקיות, זה חזר. הן תפסו בו, משכו אותו בחזרה פנימה אל המים והוא המשיך לשקוע.

זה היה בלתי נתפס באותה מידה שזה היה מובן מאליו.

היא לא הפסיקה להטריד את עצמה, שכן כמה נורות אדומות אמורות היו להדלק אצלה כבר לפני השקיעה. היא יכלה לנסות חזק יותר, היא יכלה לנסות למנוע, אפילו לדחות קצת. אז היא פשוט הרגישה מטומטמת, חסרת כל ערך לעתים, במיוחד כשלא יכלה לעזור הרבה.

אסור היה לה להיות חסרת ערך בצורה כזאת, היא הייתה חייבת לעזור, להשקיע, לתת את כל כולה כדי להציל. אבל לא היה לה את כל הכוח הנדרש. כן, היא הייתה חזקה. אבל קרעים קודמים מהעבר הכבידו עליה, הקשו עליה לעזור. כשניסתה לעזור קצת יותר לעצמה, בו בזמן לא יכלה לסלוח לה ולעברה, שהטריד אותה והחליש אותה ומנע ממנה מלעזור יותר.

והיא הדחיקה הרבה דברים בחייה, הדחיקה המון. אבל את זה היא כבר לא יכלה להדחיק. היא לא יכלה לראות את זה, לראות איך הוא טובע וצולל ושוקע ככה אל מולה. והעיניים והלב שלה נקרעו בכל פעם שהידיים הגדולות משו אותו חזרה פנימה בחוזקה, והיא פחדה להסתכל אבל הייתה חייבת להישיר מבט.

אסור היה לה להפקיר,

אסור היה לה להזניח.

אסור היה לה להפסיק לדאוג,

ואסור היה לה להפסיק לעזור.

אפילו לא לרגע אחד.

מכל האנשים שהיו סביבה, היא לא האמינה שזה יכול לקרות דווקא לו. היו דברים מעולם בסביבתה הקרובה, אפילו הקרובה מאוד, אבל זה היה המפתיע מכולם. ובאותה מידה שזה היה מפתיע, זה הלחיץ אותה, זה הפחיד אותה. בפעם הראשונה פקפקה בעצמה, ביכולות שלה לעזור.

בפעם הראשונה נאלצה להכריח את עצמה לא להתייאש, להחזיק את עצמה, ולנסות להחזיק גם אותו בו בזמן.

כי לא

מפקירים

אדם

פצוע

בשטח.

במיוחד לא את האדם הזה.

שוב, זה מה שקורה כשאני לא מסוגלת לכתוב בגוף ראשון.

ואני חושבת, שאני תמיד אפחד מהדיכאון הזה, שזה יקרה גם לי. למרות שזה לא נראה לי הגיוני

וכמה שאני קטנה וחלשה פיזית,

אני יודעת שאני חזקה מאוד נפשית.

ולמרות הכל,

עכשיו אני כבר לא חוששת להסתכל לדיכאון בעיניים

ולהגיד לו שאני פוחדת ממנו

פחד

מוות.