אני חושבת שכרגע, אולי זה גם ספציפי לעכשיו, אני יודעת מה אני רוצה.
אני רוצה לפרוץ.
להתפרץ.
להתפרק.
לצרוח.
ולשיר הכי חזק שאני יכולה
ולרקוד, אפילו שאני לא טובה בזה.
כוסאמק, אני רוצה כבר להצליח לשים זין,
להצליח להתעלם משאלות
ממבטים המומים,
מפיות פעורים.
אני רוצה לסלק מהראש שלי את החשש הזה
מאצבעות של אנשים אחרים שמופנות אליי,
מכאלה שיגידו שאני לא יודעת לשיר,
מכאלה שיצחקו.
אני רוצה שלא יהיה לי אכפת מה חושבים עליי ומה אומרים עליי. אני רוצה לעשות מה שאני אוהבת, משהו שלא ירסן אותי או יגביל את ההתבטאות שלי. כן, אני נהנית לצייר ,אני נהנית לצלם, אני נהנית לכתוב. אבל רבאק, למה אני צריכה להתבייש בדבר שאני הכי אוהבת לעשות? ברור לי למה אני לא שרה לייד ההורים שלי, הם לא יקבלו את השירים האלה. הרי הילדה השמחה שלהם לא תשיר שירים על כאב ואכזבה, נכון? היא לא תשיר משהו שהוא לא קלאסיקה שהם מכירים, היא לא תשיר שירים לא עבריים, היא לא תשיר שירים שיש להם משמעות בשבילה.
לייד החברות שלי אני כבר שרה הרבה פחות, פשוט כי הרבה מהן לא זורמות עם זה. או לא אוהבות את זה. אני פוחדת לשאול אותן מה דעתן על איך שאני שרה, אז אני פשוט לא שרה. וזה הורג אותי שאני זאת שתמיד אומרת לשים זין, להתעלם, שיקפצו לך. ואני פשוט סותרת את עצמי כמו מטומטמת כל פעם מחדש. ואני זאת שעל פניו לא אכפת לה מה אנשים חושבים, זאת שלא אכפת לה אפילו להיות אינפנטילית בציבור.
אבל לשיר?
לעשות משהו עם משמעות?
זה פשוט יקר לי מדי.
יקר מדי כדי שיסתכלו עליי בעין עקומה, יקר מדי כדי שמישהו יבוא ויגיד שאין לי את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mishehi.