היא תמיד חיה בבלגן.
מאז שהיא זוכרת את עצמה, מאז שכולם זוכרים. כי מסודרת, היא לא. והיא גם לא התיימרה להיות. כי פשוט ככה היא. שעות וימים של סדר מושלם יכלו להפוך בשניות לאי-סדר אחד גדול, מן פלונטר כזה שהיא הרגישה דווקא נוח בתוכו.
והיא הלכה במסדרונות בבית הספר, והתיק שלה היה חצי פתוח, כי "למה שיגנבו משם משהו? אין בו שום דבר מעניין". מתגרה בגורל כשהיא תוחבת את הפלאפון והארנק דווקא בתא שחסר לו ריצ'רץ'. הלוקר והמדף בחדר היו עמוסים בדפים שהיא התעקשה לשמור, דפים שעליהם היא הביעה את כל מה שרצתה לומר כבר מזמן. היו עליהם גם ציורים לא גמורים, וקטעים משירים וחלקי סיפורים שההשראה ברחה מהם באמצע. היא כבר ידעה בוודאות שיש שם יותר דפים מספרים, והיא אהבה את הבלגן שלה. מבחינתה, הוא השתווה לסדר הכי מופתי שיכול להיות.
ואולי איך שהיא מתנהלת מבחוץ, זה גם איך שהיא מתנהלת מבפנים. כי היא מעולם לא התיימרה להיות משהו שהיא לא, והיא העדיפה שיתרחקו ממנה על מי שהיא, מאשר שיתקרבו אל מישהי שהיא לא עצמה באמת. אז היא הייתה עצמה, כי "למה שיקחו ממני את מי שאני? אין בי שום דבר מעניין". הראש שלה היה עמוס בזכרונות ומחשבות, כאלה שרצתה לומר בקול ולא הצליחה. היו בו גם זכרונות מקוטעים, שירים שלמים וחצאי השראות שלרוב נקטעו באמצע. היא כבר ידעה בוודאות שיש שם יותר חלומות ומחשבות וזכרונות מעובדות חשובות, והיא אהבה את הבלגן הזה. מבחינתה, הוא השתווה לסדר הכי מופתי שיכול להיות. היא העדיפה דמיון על פני גאונות. אולי, בעצם, זאת הייתה הגאונות שבה. הבלגן הזה, איך שהיא הצליחה לחיות בתוכו ולהסתדר איתו.
אבל לאחרונה, לפעמים, הבלגן הציף אותה. הוא גרם לה לסתור את עצמה במחשבות, להשתגע. כל זמן שהוא לא היה מרוסן, הוא עשה את כל שעלה על דעתו. הוא השתולל וצעק ופגע, וגרם לה לבכות, לזאת שרק מחייכת כל הזמן.
הזיק, והלך.
ואז, אז היא הצליחה לראות דברים בברור, לשים את האצבע על מה ששלילי בה. בזכות זה, אפילו כשהבלגן חזר והפך אותה לשמחה יותר, היא הפסיקה להתכחש ולהתחמק, להפוך את עצמה לצדיקה. היא ידעה שלגן עדן היא כבר לא תלך, והיא ידעה למה היא לא מקבלת את האהבה שהיא רוצה. וכבר לא היה לה אכפת להפגע. זאת אומרת, היא לא אהבה את זה. אבל לא היה לה אכפת. היא העדיפה לא לפגוע באחרים.
והיא לפעמים הגיעה למצבים שהיא פשוט שונאת את עצמה, פשוט כי זה קל. כי היא ידעה שאם מישהו אחר היה שונא אותה, היא הייתה נפגעת. אז במקום לשנוא אחרים, היא העדיפה לשנוא את עצמה, ככה היא גם תפגע פחות מגורמים חיצוניים. וכבר לא היה אכפת לה אם מרכלים עליה, כי לא משנה כמה דברים רעים יגידו עליה מאחורי הגב, היא ידעה כבר הכל והשלימה עם זה.
כי זאת היא, על הבלגן, על הקנאות, על חוסר האחריות, על האנטיפתיות (לפעמים), על הגועל האופציונלי, על החולשות, הפחדנות.
כי זאת אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mishehi.