לא אכפת לי. –זה בריא? אני לא שונאת אותה, אני לא אוהבת אותה, כשאני חושבת עליה (וזה גם כן בקושי) אני פשוט נאטמת. תחושה כזאת ריקנית, בלי רגשות. אפילו רחמים אליה כבר לא נשארו לי.
אחרי כבר כמה שנים בהן נפגעתי ממנה שוב ושוב, אחרי שנמאס לי, אחרי שבכיתי, אחרי שתהיתי למה- הגעתי לסוף? זהו זה? ניצחתי?
ניצחתי.
הצלחתי להגיע לאן שרציתי, לשלב הזה שאני אפילו לא אצטרך לשים עליה זין. ויש שקט. אפילו הדברים שאמורים להציק ולהכעיס אותי, אפילו הם לא מזיזים לי. אני יודעת שאני אמורה לכעוס, אבל זה פשוט לא קורה. וזה מרגיש לי כל כך שונה, כי אני אחת כזאת שאכפת לה בטבעיות, ופתאום- כלום.
אני כבר לא מתחרפנת כשאני רואה אותה. –כי אני יודעת שהיא לא שווה את זה.
כבר לא מזיז לי כשהיא נדבקת לאנשים ומנסה להרחיק אותי מהם. –כי ברור לי שהיא לא תצליח.
אני כבר לא מרחמת עליה כשהיא מתנהגת כמו זונת צומי נואשת ליחס. –כי היא הביאה את זה על עצמה.
אולי זה באמת הקצה. כבר עברתי את השלב של לשנוא. נגמרו לי כל הרגשות שאני יכולה לתת לה.
מתוך כל הדיבורים, והבכי, והשנאה, ומתוך שני העמודים בוורד שכתבתי עליה בעצבים- מתוך כל זה, נשאר לי שיר אחד- שמבטא באופן פשוט מדהים את מה שאני מרגישה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mishehi.