כורעת תחת העומס, נעזרת בזוג רגליים כושלות כדי ללכת בקושי. היא איטית מתמיד, לא מבינה למה דווקא עכשיו היא צריכה לעבור את כל זה. היא לא רצתה שזה יקרה, לא עכשיו, היא לא התכוונה שהתכניות שלה ישתבשו. האבנים קטנות ושברי הזכוכיות שהיו מפוזרים על שביל האפר הכאיבו לה ברגליים, והחושך הכביד עליה מלראות את ההמשך. היא פשוט ידעה שהיא חייבת להמשיך, אסור לה לקרוס. אם היא תקרוס... היא לא רוצה לדעת. היא ניסתה לאסוף שרידים מעצמה המפורקת שהתפזרו מאחוריה על השביל, תוהה איפה היא השאירה את התקווה והאם היא נפלה רחוק מדי מאחוריה. כל מה שהיא רצתה היה שהזמן ייעצר. היא חייבת הפסקה. הפסקה מהכל. היא צריכה לאסוף את עצמה בחזרה, היא חייבת לשבת קצת ולחשוב. לחשוב איך היא מתקדמת, איך היא מגיעה לסוף של הדרך המתישה הזאת.
היא הרגישה איך האנוכיות שלה חתכה אותה בידיים. כמו סכין חדה כל כך, משספת אותה שוב ושוב. היא הביאה את כל זה על עצמה. זו אשמתה. הדם שלה טפטף על הדרך הקרה, ואיתו גם השפיות שלה. היא כבר לא ניסתה להיאחז בה יותר, התייאשה מעצמה.
היא חייכה לכל מי שצריך היה לראות שיניים, מעטים האנשים שיכלה פשוט להתפרק לתוכם כמו שהייתה מתפרקת אל עצמה בדרך כלל. הזרועות שלה חזקות מספיק כדי להכיל כל אחד אחר, רק לעצמה אין לה מקום יותר. והיא כבר לא הרגישה כלום. זאת אומרת, היא הרגישה יותר מדי. וזה הציף אותה. אלחש אותה כמעט לגמרי, והיא שנאה לסבול את זה בשתיקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mishehi.