-סיפור קצר (קצר מהרגיל, זה דווקא לקח לי שלושתרבע עמוד במחברת O_O), לגבי המספר- אני לא עוקבת XD משהו שהרגשתי מחוייבות לעצמי לפרסם, זה אחד הסיפורים שכתבתי והכי נגעו לי. הארות יתקבלו בשמחה ^^-
ילדה כמוה, היא לא אמורה להסתובב ברחוב בקור הזה. לא בבגדים שהיא לובשת בפרט, כתונת לבנה לעולם לא תכסה על מערכת חיסונת של נערה קטנת גוף כמוה. אבל לא היה לה אכפת.
העיניים שלה היו חלולות וקרועות לרווחה, דרכן אפשר היה לראות בבירור לב תמים מנופץ לרסיסים. ראו, פשוט ראו עליה שעזבו אותה.
היא ידעה שאין אדם אחד ברחוב הזה שלא נעץ בה מבט וחשב לעצמו מה הוא כבר עשה לגופה החיה הזאת, מה היא עשה עם אידיוט כזה שהעז לשבור אותה ככה.
הדמעות חסרות הדופי שגלשו על לחייה כמו מים היו הדבר היחיד שיפה בה, הלב שלה דימם ולא באשמתו. היא לא ראתה לאן היא הולכת, היא לא הבינה מה הוא ראה בה, עיוורון כמעט מוחלט והיא באמצע, משוטטת, מטרה נסתרת, רוצה לשכוח, רוצה לשמר, רוצה אותו ליידה ככה או ככה, כבר לא אכפת לה מכלום, מוכנה הייתה להתחנן, להגיע לשפל, רק לא לאבד. רק לא לתת לטעות הזאת להרוס אותה, אפילו רעש לא היה, רק שקט.
לכל דבר יש סיבה, והכל קורה לטובה, אבל זה לא מקובל עליה. היא תעשה שהכל יקרה לטובה בדרך הרצויה, בדרך שלה.
לדרך הזו אין סוף. והיא תיפול. והרבה. אבל זה בסדר, היא תהיה בסדר, היא תמיד בסדר. אותה הבטחה נאיבית עדיין הדהדה בראשה, ואם שניהם הבטיחו היא תדאג שיתקיים. ולא אכפת לה לסבול, באמת. היא מוכה. היא הבטיחה לעצמה שהוא לא יראה אותה סובלת, היא לא תפיל עליו כלום, זה לא באשמתו, לא באשמתה, לא באשמת אף אחד. יש דברים שאין בהם שליטה, אבל מעתה ואילך, זה בידיים שלה. ואפילו אם יהיה לה רע,
עדיף ככה♥.
חבל לי שדווקא ביום הזה אני נזכרת שלסבתא יש סיפור, אני תמיד שוכחת אותו.
רק זכור לי איך סיפרו לי באימה שלסבתא היה אבא שיצא לרגע, להביא אוכל נדמה לי, ולא חזר.
סיפרו לי שהיו לה אמא ואחות נוספת שנחנקו בתאי גזים, סיפרו שסבתא הייתה רק בת 14, סיפרו שהיא עלתה לארץ עם אחותה והצטרפה לפלמ"ח. סבתא דאגה להדפיס את כל הסיפור שלה על מקבץ שמן של דפים, אני לא דאגתי לבקש ממנה עותק.
בפעם הבאה שנתראה, אני מקווה לא לשכוח.
אבל עדיף לשכוח לבקש, מאשר לשכוח את השואה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mishehi.