And now i see the world through diamond eyes.

זה יקרה, זה יהיה מחר. 

ואני בלחץ

ואני מתרגשת

ואני באמת לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

רק שהרגע המביך הזה יעבור כבר,

רק להגיע כבר לשישי בערב ולסכם את הכל ולדעת

שזהו. 

זה קרה. 

ואני אפילו לא מוחמאת מזה, לחשוב מה שחוסר ביטחון יכול לעשות. למה הוא מצליח ואני לא? במקום להרגיש מוחמאת, אני מרגישה ברת מזל. זאת המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לבנאדם, 'אני אוהב אותך', ואני פשוט מסרבת להאמין. לא מסרבת. רוצה להאמין. לא מסוגלת. לא כי זה שקר, פשוט כי... אני? אין לי תשובה לשאלה הזאת. שאלת קיטבג, בכל מקרה. רק צריכה להודות על מה שיש.