And now i see the world through diamond eyes.

אני אוהבת אותו.

אני פשוט כל כך אוהבת אותו,

אבל הוא לא תמיד מצליח לראות את זה. הרי זו אני אשמה, אני והחוסר בטחון שלי, אבל החלטתי שאני חייבת להפסיק לתת את זה כתירוץ. בעצם, זה לא סתם תירוץ. זה באמת. או שאולי זה לא החוסר בטחון, אולי סתם קשה לי לפעמים להראות אהבה, ואני מנסה לשלוט בזה בכל הכוח ומפספסת פה ושם, אבל הפספוס הזה של פה ושל שם עולה לי בעוגמת הנפש שלו ואני לא רוצה שזה יהיה ככה. אני לא רוצה שהוא יתאכזב ממני ויכעס, זה לא מגיע לו ולא רק הוא סובל מזה. 

ולפעמים הוא אומר לי דברים כל כך יפים שאני לא מסוגלת להוציא מילה, במקרה הטוב אולי 'אני אוהבת אותך' או נשיקה, במקרה הגרוע, 'תודה'. ואני שונאת את עצמי על הרגעים האלה וגם לי זה קשה שאני ככה, ואני מנסה, אבל המילים פשוט נעלמות לי ודרך חוט של טלפון הוא לא יכול לראות אותי מחייכת או מסמיקה ונבוכה כי בחיים לא אמרו לי דברים כאלה, אני בכלל עוד לא התרגלתי לעובדה שאני יכולה להיות נאהבת על ידי מישהו. לא, חברות לא נחשבות במשוואה הזאת. ולפעמים אני פשוט לא מבינה איך הוא מצליח להוציא כאלה דברים כובשים מהפה שלו, ואני באמת בשוק, כי זה או שהוא ממש חזק או שאני חלשה מדי. שרוטה, שרוטה לגמרי, שנים על גבי שנים של חוסר ביטחון כבר עשו את העבודה. וכשאמרתי לו שקשה לי ולמה, הוא אמר שגם לו אבל הוא משתדל בשבילי ומצליח ובאותו רגע מה שחשבתי זה שדאמט, אנחנו באותה סירה, אז איך זה שרק אני טובעת? איך אני מצליחה להיות חזקה ולעבור הכל, ורק את עצמי אני לא מסוגלת להביס? אני אולי האויבת הכי גדולה שלי, אני הדבר היחיד שעוד לא התגברתי עליו. 

"אז זה לא הרגיש לי כאילו את אוהבת אותי. גם עכשיו זה לא תמיד מרגיש ככה." - והנה המילים נגמרו לי שוב, בפעם המי-יודע-כמה, ונדמה לי שהוא מגזים אבל אם זו באמת אשמתי? אני עד כדי כך אטומה? אני עד כדי כך מתקשה? 

ואני יכולה לכתוב לו, אני יכולה לכתוב כל מה שעולה על דעתי ולהרגיש שהנה, הוכחתי לו והראיתי לו כל מה שאני מרגישה. אבל זה לא מספיק, ולא תמיד אני אומרת את הכל, ולמרות שאני מקווה שמשהו שלא יוצא מהפה יתבטא דרך האצבעות אני פתאום נסגרת. וזה לא שאני פוחדת להגיד מה שאני רוצה, אני גם לא פוחדת להפגע, הוא לא יפגע בי בכוונה, אני יודעת את זה. זה פשוט קורה, שהמילים לא חוצות את גבול המחשבות, ובפעמים הנדירות שהן כן אז לא נראה לי שהוא מאמין לי.

זה עצוב, כשמתייאשים ממך.

"אני לא רוצה חברה שמייבשת אותי כל הזמן." - הייתי בטוחה שהוא עומד לזרוק אותי באותו הרגע, אבל הוא לא, ויש לי מזל שהוא אוהב אותי כי אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. ואני מאושרת איתו כל כך, אבל רק ברגעים האלה, רק כשהוא אומר לי דברים כאלה, אני מרגישה כאילו הגג נופל עליי, ובגללי, ושהכל חרב. בדיעבד, אני חושבת שאני מגזימה בתגובה שלי, אבל אני לא יכולה לא להתפרק כשאני מרגישה שאני מאבדת אדם שחשוב לי.

אני חייבת למצוא לכל זה פתרון.

אז,

איך מראים אהבה?