הסיפור הקצר השמיני/תשיעי שלי (אני לא עוקבת XD), אני חושבת שיצא קצת חלש. הארות מתקבלות בברכה ^^
הוא היה ילד שונה.
אפילו אמא שלו כבר הצליחה להודות.
בין סטירה לבעיטה, שואלת למה הוא לא יצא כמו כולם. למה לעזאזל דווקא היא נדפקה, מה היא עשתה רע, למה אלוהים נטפל רק אליה כל החיים.
הוא חי את החיים שבין ליטוף לצרחה, ורק ניסה לשתוק. כי אם הוא ידבר ברבע טון גבוה מדיי, אמא תתעצבן. אמא תכעס, אמא תרביץ, אמא תבכה.
לפעמים הוא רצה שאמא תלך.
גיל 6, והוא יושב בחדר בין בובות. יש לו אלף צעצועים, משחקים, מכוניות. אבל הוא מעדיף את הבובות משום מה. בעצם, הוא מעדיף בובה אחת.
זאת עם השיערות החומות המרוטות והשמלה הפרחונית עם התלאי. היא הייתה של אחותו פעם, מזמן-מזמן. נשארו בה רק עיניים שחורות, בהן הוא אהב להסתכל ולראות את עצמו, ונשאר חיוך רקום שחלקו כבר פרום לגמרי. הוא אפילו קרא לה בשם.
לבובה הזאת, הוא החליט, קוראים אמא.
חמישה ימים בדיוק אחרי יום ההודלת השביעי, הוא שוב סגור בחדר. בוהה בדלת כשהיא נפתחת, ובאמא האמיתית כשהיא נכנסת לחדר.
"מה זה?" הוא רואה איך אמא הגדולה מתקרבת אליו ונועצת בו מבט, ואיך אמא הבובה בוהה בו חזרה בעיניים מתות, ריקות מתוכן.
"אמא."
"מה?"
"זאת אמא."
המכה הראשונה להיום לא אחרה לבוא. הלחי האדימה קצת, בקושי יכלו לשים לב כשהאדמומיות של המכה השתלבה באדמומיות הטבעית של הלחיים שלו.
"למה קוראים לה אמא?" היא התכופפה וחייכה אליו, אבל הוא שם לב לעיניים שלה שבוערות, מחכות בקוצר רוח למילה אחת שגויה שתצא לו מהפה.
"כי החלטתי."
היא קרבה את הפנים שלה לשלו, פלטה צחקוק קטן ונתנה לו נשיקה.
וסטירה.
זה כאב לו, אבל הוא התרגל. הדמעות הפסיקו לדלוף מהעיניים כבר מזמן, הוא העדיף לשתוק. הוא בהה באמא הקטנה בזמן שהגדולה יצאה מהחדר. עצבן אותו שאמא הקטנה בוהה בו ככה,בלי לעשות כלום. מה היא בכלל? סתם בובה. כל מה שהיא עושה זה לבהות עם שתי גולות, ולחייך עם חצי פה. הוא הרגיש שהיא מכאיבה לו, הוא הרגיש את העיניים הריקות שלה מתמלאות בזעם כי הוא מעז להסתכל עליה חזרה. חצי החיוך שלה נתקע בו כמו סכין, הוא שנא את זה, הוא לא יכל לסבול את זה יותר.
הוא קם, ואחרי חיפוש קצר, הוא מצא את מה שהוא חיפש.
כשהמחט בין האצבע לאגודל, הוא פרם את החיוך של הבובה אמא. החוד של המחט עבר בין תפר לתפר, ובתנועה קטנה של היד אחורנית, החוט נשלף ממקומו בקלות. הוא פורם חיוך אחד, על פניו נרקם חיוך אחר.
תוך כמה דקות, לבובה אמא כבר אין פה. אין לה יותר חיוך. אין יותר סכין. בהיסח הדעת הוא תקע את המחט בחלק העליון של הגוף של אמא, בצד שמאל. הוא שמט אותה אל הרצפה, והלך לישון.
חמישה ימים בדיוק אחרי יום ההולדת השבעה-עשר, הוא שוב סגור בחדר. בוהה בדלת כשהיא נפתחת, ובאחות שנכנסת לחדר. היא אפילו לא הסתכלה עליו, התרכזה במשהו אחר. הוא הסתכל על הידיים שלו וראה איך הן רועדות, ריקות מצבע.
התרופה הראשונה להיום לא אחרה לבוא. הוא בלע את הגלולה בחוסר חשק, והאחות פזלה אליו לשניה, זורקת חיוך מאולץ. מחכה שהוא יסיים כבר עם כל התרופות, הוא ידע בוודאות שהוא לא המטופל המועדף עליה כאן. היא העבירה אליו את הגלולה האחרונה, גם אותה הוא בלע. זה כאב לו קצת בגרון, אבל הוא התרגל. העדיף לשתוק. הוא בהה באחות שוב כשיצאה מהחדר.
עצבן אותו שהזכרונות תוקפים אותו ככה שוב ושוב, בלי בושה, בלי לוותר או להניח לו לנפשו. כל מה שהם עשו היה להזיק, להסיח את דעתו מהחיים הטובים שיכלו להיות לו. הוא שנא את המקום הזה, הוא שנא את המטורפים שהיו בתאים השכנים, הוא הרגיש איך העיניים של כולם מתמלאות בזעם כי הוא מעז לבהות בהם חזרה, כמו שהם עושים לו כל הזמן. מי הם בכלל? סתם קוקואים. המבטים שלהם נתקעו בו כמו סכין, הוא לא יכל לסבול את זה יותר, אבל הוא לא יכל לעשות שום דבר.
הוא זכר, הוא זכר כל מה שקרה בברור.
הוא זכר איך הסכין הונחה בתוך האגרוף הימני, הסכין שבעזרתה הוא פרם את החיוך של אמא הגדולה. החוד של הסכין דקר שוב ושוב, ותנועה קטנה של היד אחורנית העניקה לו תנופה מספקת כדי להמשיך. טיפות של דם ניגרו ממנה, כשדמו שלו זורם מהר מתמיד, האדרנלין שוטף אותו.
תוך כמה דקות, לאמא כבר אין קול. אין יותר חיוך. לו, אין יותר סבל. בהיסח הדעת הוא תקע את הסכין בחלק העליון של הגוף של אמא, בצד שמאל.
הוא נזכר איך הוא השאיר אותה ככה על הרצפה, והרגיש איך התרופות טשטשו אותו.
הוא שמט את הזכרון להפעם, והלך לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mishehi.