And now i see the world through diamond eyes.

היא לכתוב קטע ממש יפה,

לפתוח את המחשב אחרי חצי שעה,

ולגלות שהוא נמחק, ללא זכר.

סתומה.

אני מרגישה כמו הבנאדם הכי לא רצוי בעולם.
אני יודעת, זו מחשבה אנוכית, בהתחשב בעובדה שהיה לי חבר ושאני לא נראית כל כך רע (לדעתי לפחות). אבל אני מאוכזבת אחרי שכ"כ השקעתי בעצמי לקראת המסיבה המזדיינת הזאת, ועוד פיתחתי ציפיות, לעזאזל.

"אם אני ממש ארצה לזרום עם מישהו, אל תתני לי, טוב? אני ארגיש רע עם עצמי אחר כך."

ההרגשה הזאת כשאת ברירת מחדל של אנשים, שברגע שמתקרבים אלייך זה כדי להגיע לחברה שלך, כשאת מרגישה הכי טוב בעולם עם עצמך בתחילת הערב, ובסופו הכל פשוט מנופץ לרסיסים.

חשבתי שהצלחתי להתגבר על חוסר הביטחון, לפחות קצת. אחרי השנה וחצי האחרונות, חשבתי שלא יהיה לי יותר על מה להתלונן. אבל בום, סופרייז. החיים הם הפתעה אחת גדולה.

בהתחלה עוד היה בסדר. זיהיתי שיר פה שיר שם, העניינים זרמו כמו שצריך. ואז הסביבה פתאום הרגישה לי זרה ומנוכרת. הרגשתי שאני רואה את כולם, ואף אחד לא רואה אותי.

רציתי לחזור לכיתה ט'? הנה, קיבלתי. רגשי הנחיתות חזרו, בדיוק כמו אז, אולי אפילו יותר.

אני תוהה. -האם לא הצלחתי לספק את הסחורה? כי ברגעים כאלה ככה הגוף שלי מרגיש, כמו סחורה ותו לא. כמו שבאים לקנות משהו בחנות ומתעקשים לקחת את המוצר שנראה הכי יפה, הכי שלם. פגם אחד, והופ- שלום! עוברים הלאה למוצר הבא בסרייה. למה אני לא מספיק טובה בעיני אחרים? האם זה בגלל שחברות שלי בלטו יותר ממני, האם בסיטואציה אחרת, בלעדיהן, הייתי זוכה לתשומת הלב? פתטית, אלוהים.

יש לי מן ויכוח פנימי כזה. צד אחד שאומר, "אוי נו, ממתי את שטחית כל כך? זה לא שאם מישהו היה ניגש אלייך היית עושה עם זה משהו, את יודעת שהיית מעיפה אותו, כי את פחדנית. את לא אחת שבאמת זורמת, אז אין לך מה להתלונן."

והצד השני- "לגיטימי לגמרי. מה כבר רצית? להרגיש טוב עם עצמך? רצית הזדמנות להוכיח שאת יכולה להחשב יפה בעיני אחרים. בעיני עצמך. קצת ביטחון לא הזיק עוד לאף אחד."

אני מגעילה את עצמי, פשוט ככה.