כורעת תחת העומס, נעזרת בזוג רגליים כושלות כדי ללכת בקושי. היא איטית מתמיד, לא מבינה למה דווקא עכשיו היא צריכה לעבור את כל זה. היא לא רצתה שזה יקרה, לא עכשיו, היא לא התכוונה שהתכניות שלה ישתבשו. האבנים קטנות ושברי הזכוכיות שהיו מפוזרים על שביל האפר הכאיבו לה ברגליים, והחושך הכביד עליה מלראות את ההמשך. היא פשוט ידעה שהיא חייבת להמשיך, אסור לה לקרוס. אם היא תקרוס... היא לא רוצה לדעת. היא ניסתה לאסוף שרידים מעצמה המפורקת שהתפזרו מאחוריה על השביל, תוהה איפה היא השאירה את התקווה והאם היא נפלה רחוק מדי מאחוריה. כל מה שהיא רצתה היה שהזמן ייעצר. היא חייבת הפסקה. הפסקה מהכל. היא צריכה לאסוף את עצמה בחזרה, היא חייבת לשבת קצת ולחשוב. לחשוב איך היא מתקדמת, איך היא מגיעה לסוף של הדרך המתישה הזאת.
היא הרגישה איך האנוכיות שלה חתכה אותה בידיים. כמו סכין חדה כל כך, משספת אותה שוב ושוב. היא הביאה את כל זה על עצמה. זו אשמתה. הדם שלה טפטף על הדרך הקרה, ואיתו גם השפיות שלה. היא כבר לא ניסתה להיאחז בה יותר, התייאשה מעצמה.
היא חייכה לכל מי שצריך היה לראות שיניים, מעטים האנשים שיכלה פשוט להתפרק לתוכם כמו שהייתה מתפרקת אל עצמה בדרך כלל. הזרועות שלה חזקות מספיק כדי להכיל כל אחד אחר, רק לעצמה אין לה מקום יותר. והיא כבר לא הרגישה כלום. זאת אומרת, היא הרגישה יותר מדי. וזה הציף אותה. אלחש אותה כמעט לגמרי, והיא שנאה לסבול את זה בשתיקה.
לא אכפת לי. –זה בריא? אני לא שונאת אותה, אני לא אוהבת אותה, כשאני חושבת עליה (וזה גם כן בקושי) אני פשוט נאטמת. תחושה כזאת ריקנית, בלי רגשות. אפילו רחמים אליה כבר לא נשארו לי.
אחרי כבר כמה שנים בהן נפגעתי ממנה שוב ושוב, אחרי שנמאס לי, אחרי שבכיתי, אחרי שתהיתי למה- הגעתי לסוף? זהו זה? ניצחתי?
ניצחתי.
הצלחתי להגיע לאן שרציתי, לשלב הזה שאני אפילו לא אצטרך לשים עליה זין. ויש שקט. אפילו הדברים שאמורים להציק ולהכעיס אותי, אפילו הם לא מזיזים לי. אני יודעת שאני אמורה לכעוס, אבל זה פשוט לא קורה. וזה מרגיש לי כל כך שונה, כי אני אחת כזאת שאכפת לה בטבעיות, ופתאום- כלום.
אני כבר לא מתחרפנת כשאני רואה אותה. –כי אני יודעת שהיא לא שווה את זה.
כבר לא מזיז לי כשהיא נדבקת לאנשים ומנסה להרחיק אותי מהם. –כי ברור לי שהיא לא תצליח.
אני כבר לא מרחמת עליה כשהיא מתנהגת כמו זונת צומי נואשת ליחס. –כי היא הביאה את זה על עצמה.
אולי זה באמת הקצה. כבר עברתי את השלב של לשנוא. נגמרו לי כל הרגשות שאני יכולה לתת לה.
מתוך כל הדיבורים, והבכי, והשנאה, ומתוך שני העמודים בוורד שכתבתי עליה בעצבים- מתוך כל זה, נשאר לי שיר אחד- שמבטא באופן פשוט מדהים את מה שאני מרגישה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mishehi.