And now i see the world through diamond eyes.

עוד סיפור קצר, הארות מתקבלות ביותר משמחה ^^

"שיט! סליחה." –הוא שנא להיתקל באנשים ברחוב, זה תמיד קרה לו דווקא בזמן הלא נכון. בעצם, אין דבר כזה "זמן נכון להיתקל באנשים". הוא סתם שנא את זה. זאת שנתקל בה פשוט המשיכה ללכת אל החשכה, אפילו על הסליחה שלו לא הגיבה.

לפתע הרגיש את סקרנותו גוברת עליו, יותר מאי פעם, ומכריחה אותו להסתובב אחורנית. יש בה משהו, בדמות הזאת. הוא ניסה להלחם בסקרנות שהוסיפה חטא על פשע ושידלה אותו גם לנעוץ בה עיניים. הסקרנות הוכיחה את עצמה, השתיקה את כל רגשות המבוכה למיניהם שבערו בו, וגרמה לו לבהות בחור הגדול הפעור ברגלה של זאת שכבר התרחקה.

פתאום, באחת, הנערה קפאה על מקומה. באיטיות שהוא פירש כאקט של יתר דרמטיות, היא סובבה אליו את ראשה ואת גופה בהדרגתיות. היא נעצרה ונעצה בו בחזרה את מבטה, ודרך החושך זה כמעט כל מה שהצליח לראות. המבט, והחור.

"על מה אתה מסתכל?" קול עדין באופן רצחני הגיע אל אוזנו ממרחק קרוב מדי. היא כבר לא הייתה רחוקה, הגיעה אל מאחורי גבו בתנועה בלתי נראית שפספס, ונגעה בכתפו. המגע, שהיה כל כך עדין בהתחלה, התחזק בן רגע וננעץ כארבע סכינים בבשרו.

"אני לא מסתכל על כלום." הוא נשך את שפתו התחתונה, מנסה להדחיק את הכאב. שבחורה תכאיב לו פיזית? לא בא בחשבון. פה חשוב לציין שהמשפט הזה לא בא מדעה שלי, אלא של הדמות ^^

"הכאבתי לך? מצטערת." דאגה מזוייפת הופיעה בעיניה בעודה מופיעה שוב אל מולו.

"אני בסדר."

"הו. אבל אני לא. כלומר, אני לא בסדר. זה בטח מה שאתה חושב, לא?"

"אני?"

"אתה. כבר אמרו לי דברים כאלה בעבר, אני לא נעלבת." היא נעצה מבט מסוקרן אל תוך עיניו ונגעה בלחייה בעדינות בהיסח הדעת.

ארבע האצבעות שננעצו בו קודם... יש לה רק ארבע אצבעות.

"יש לך עיניים... מיוחדות." זה כל מה שהצליח לפלוט מפיו נוכח הצבע הירוק-הכמעט-רדיואקטיבי שננעץ בו.

"אתה מוצא חן בעיניי, אתה יודע? חנפן. כמו שאני אוהבת."

היא חייכה ושורה של שיניים חדות נפרשו מולו. צבע העיניים שלה השתנה למן כחול עמוק, ובאותה תנועה של היסח הדעת נגעה גם בלחיו שלו.

הוא לא הספיק לנעוץ בה את מבטו בחזרה, וכבר מצא אותה מקופלת על הרצפה, נאנקת מכאבים. לראשונה שם לב כמה שהחור בשוק שלה סימטרי, עגול מושלם, כל כך חלול שאם תסתכל דרכו, תוכל להשקיף בקלות אל הצד השני.

ההלם שיתק אותו, ולמרות רצונו הטוב הוא נותר בוהה ביצור המוזר כשהיא אוחזת בחור כמו בידית וצועקת, זועקת, חסרת אונים. לאחר רגע ארוך של בהייה חלולה, הוא כמו התעורר. "מ.. מה קרה? את צריכה עז.." צווחה חדה שלה פילחה את האוויר וקטעה אותו מלדבר.

שקט מעיק שרר לפתע באוויר, עיניה נעצמו והיד שאחזה בחור נשמטה.

באיזו הנחה מטומטמת של טשטוש חושים הוא חשב שזה בסדר, הרי כולם מתים בסופו של דבר, הסתובב והחל להתרחק מהיפהפייה הנרדמת שכבר לא תתעורר.

"חכה רגע." צליל הקול שלה הגיע אליו, ברור וחזק, למרות שהספיק להתרחק ממנה כבר ארבעה או חמישה מטרים. הוא רץ אליה מהר ככל שיכל, התכופף אליה והושיט יד לעזרה.

"עזוב. אני בסדר." היא קמה בקלות, והוא לא יכל שלא להבחין בשוק המחוררת שרעדה בגסות. הוא נרתע לרגע אחורנית כשכמות דם פשוט נפלה מהחלק העליון של השוק אל החלק התחתון כמו מפל, והרגל הפסיקה לרעוד.

"מה לעזאזל הלך פה כרגע?!" הוא לא הצליח להתאפק.

"הבעלים. הוא קרא לי." היא שלחה אליו מבט עצוב שהשחיר.

"מי?"

"ה..שקע, ברגל. סימן בעלות, זה אומר שאני שלו."

"של מי?"

"לא מישהו שאתה אמור להכיר." בארבע אצבעות שלה היא תפסה את החמש שלו, וגררה אותו אחריה.

"לאן את לוקחת אותי?"

"למקום טוב יותר."

"גן עדן?"

"מפגר."

"לאן?!"

"אתה תראה."

הם הלכו במורד הרחוב החשוך, היא לא נראתה כאילו היא מתכננת לעזוב את היד שלו. לא הלילה. למעשה, הוא לא נראה כאילו רצה שתעזוב. לעולם.

היא נעצרה מול סמטה, וגררה אותו פנימה.

"מקום נדוש, אבל אני מניחה שזה מספיק."

"מספיק? מה את מתכננת?"

היא שמטה את ידו ופנתה אליו, נצמדת, בוחנת את המבט החום המהופנט שלו במבט האפור-לבן והחודר שלה. היא הניחה את ידיה על עורפו בעדינות, וקרבה את פניה אליו, לאט לאט. הוא חייך ועצם עיניים, כרגע שום דבר לא עניין אותו חוץ מהציפייה למגע השפתיים שלה.

ידיה החליקו בזהירות אל קדמת צווארו, אצבעותיה מרגישות את החום שנפלט מן העורק הראשי.

הוא שיתף פעולה, הניח את הידיים על המותניים שלה וחיכה.

כשסוף-סוף נוצר מגע מינימאלי, עדין, בין השפתיים שלו לשלה.. שמונה אצבעות ננעצו בצווארו, מנקבות את העורק הראשי, גורמות לשמונה מפלי דם קטנים להטביע את חותמם על רצפת הרחוב החשוך. הוא אפילו לא צעק, זה היה מאוחר מדי.

היא ריחמה עליו, אבל היא ידעה שזה לטובה. לפחות עכשיו היא לא צריכה לסבול, לא שייכת יותר למישהו אחר.

עכשיו, כשהיא הבעלים.

אני יודעת שבזמן הקרוב לא יהיה לי עדכון כמו שצריך.

אולי זה בגלל שאני יחסית שמחה לאחרונה, רוב הפוסטים האחרונים שלי היו מלאים בעצבים. בינתיים יש הרבה שקט אצלי בפנים, והרעש רק מחכה להתפרץ ולעבור אצלי את גבולות הטעם הטוב. ברגע שאני אתעורר מההזיה הזאת שאני חיה בה כרגע, ברגע שאני אתמודד שוב פנים אל פנים מול הדימוי העצמי שלי... הכל יחזור שוב לקדמותו. תקופות מסריחות יחזרו על עצמן.

לפעמים אני שואלת את עצמי, מה המציאות כאן. איך אני הולכת לחיות את החיים שלי. בתקופות עצבניות כשחיוך הוא נקודת מפלט יוצאת דופן, או תקופות יפות עם כתמים שחורים גדולים.

מעצבן אותי לדעת שהאינסטינקט הראשוני שלי הוא שתקופות טובות הן סוג של הזיה. שכבר הפסקתי להאמין שהכל כל כך טוב ויפה ואופטימי.

השתניתי.

פעם הייתי זאת האופטימית ששומדבר רע לא עובר עליה, זאת ששמחה ומחייכת תמיד כי תמיד הכל בסדר. כי היא יכולה להבליג, ולא שיש על מה.

עכשיו.. לא שאני פסימית. אני פשוט רואה את הכל באור קצת שונה. אני לא תמיד שמחה ומחייכת, כי לא תמיד הכל בסדר. ואני לא תמיד מצליחה להבליג. ואף פעם לא קרה לי, אף פעם לא היו לי תקופות כאלה לאורך זמן. תקופות של להגיע כמעט כל יום לבי"ס ולהדחיק כל כך חזק את הדמעות כל השעה הראשונה, בתקווה שזה לא ימשך ככה בשאר היום. תקופות של לנסות להדחיק את הבכי גם בבית, ובלילה להשבר ולבכות כל כך הרבה. שעות לפעמים.

שבועות שמתחילים ברגל שמאל כל פעם מחדש, גורמים לי להרגיש מפורקת.

ונמאס לי, באמת שכבר נמאס לי.

ואז, כשאני במצברוח טוב... אני תוהה לאן ההרגשה הרעה הזאת נעלמה. ובאיזשהו מקום היא פשוט חסרה לי. למה, אני לא יודעת. אולי התרגלתי אליה.

אני צריכה פשוט להתאפס על עצמי.

אני שונאת את זה. התחלה עם סוף ידוע מראש, אין הפתעות.

אני צריכה התחלה חדשה.

אני פשוט לא מצליחה לכתוב.

ואני לא מוותרת על הבלוג הזה, אין סיכוי, בחיים לא.

אבל הוא גוסס.

אני בעייתית.