"יש לי אח גדול.
אני אוהב את אח שלי.
אח שלי חכם.
אח שלי חזק.
אח שלי גיבור.
כשאני אהיה גדול
אני אהיה חכם
וחזק
וגיבור
כמו אח שלי הגדול.
ואני אהיה גבוה עד השמיים
וחזק כמו אריה
ואני אהיה בצבא
בקרבי
כמו אח שלי הגדול.
אח שלי לימד אותי דברים.
הוא לימד אותי
לנגן שלושה תווים בגיטרה
ובפסנתר
ובחליל תו אחד
והוא לימד אותי
איך לעזור
ואיך להגיד את האמת
ושהבטחות שהבטחת צריך לקיים.
אח שלי הגדול
הבטיח לי יום אחד
שבחיים הוא לא יעזוב אותי.
ואני סמכתי עליו
כי הוא בעצמו אמר לי
שהבטחות מקיימים
וכשאח שלי הגדול מבטיח
הוא גם מקיים.
אני אהבתי את אח שלי הגדול.
אבל עכשיו
עכשיו אני כועס על אח שלי הגדול.
אני עדיין רוצה להיות חזק
וגיבור
וחכם כמוהו
אבל אח שלי שקרן.
אח שלי הבטיח לי הבטחה
ולא קיים.
אח שלי הלך
ועלה לשמיים
ככה אמא אמרה.
והוא אפילו לא אמר לי שהוא הולך
הוא לא אמר לי גם שלום
או שהוא מתכוון לא לקיים.
ואפילו לא הקשבתי לו
כשהוא בא אליי בחלום
והתנצל.
אח שלי הגדול
עזב אותי
והשאיר אותי לבד.
ואני נשבע
שאני אפילו לא מתגעגע.
אפילו שאני קצת בוכה.
כי אני כועס על אח שלי.
אני לא אוהב אותו יותר."
זה קטע שכתבתי שנה שעברה, ביום הזיכרון.
השנה זו הפעם הראשונה שהשתתפתי בטקס של החטיבה, בשפת סימנים אמנם, אבל זה עדיין חלק מיום הזיכרון.
היה מדהים, באמת. טקס שונה, לא כמו כל שנה.
אבל...
למה אני לא מצליחה להיות עצובה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mishehi.