מאז שאני זוכרת את עצמי, אני והמשפחה המצומצמת אורזים את עצמינו פעם-פעמיים-שלוש בשנה, נכנסים לאוטו ומנסים לשרוד נסיעה של כשעתיים לקיבוץ ליד באר שבע, "משאבי שדה", למי שמכיר.
חלק מהמשפחה שלי גרה שם, אבא שלי נולד בקיבוץ הזה, וברוב התנשאות אני מחשיבה את עצמי לא רק חצי פולנייה, אלא גם חצי קיבוצניקית. למה? כי השורשים שלי בקיבוץ (האמת שהם יותר בפולין), כי אני האיירון-גירל שיכולה להסתגל לריח של פרות (ממש) ויש לה היכולת לשים על הראש כובע טמבל. ככה יוצא שכשממש בא לי אני קיבוצניקית, כמובן בלי להניח בצד את התל-אביביות שזורמת לי בדם כבר 14 שנה.
בכל מקרה, היום הוא אחד הימים האלה, כי היום אני אחגוג את היומולדת שלי (שהיה לפני שבוע) עם המשפחה בדרום. עשיתי טובה והתעוררתי במיוחד בתשע וחצי (כאשר כל המשפחה שלי התעוררה בשמונה בבוקר( , התארגנתי מהר (שיא ההתארגנות שלי הוא חמש דקות), הורדתי ללפטופ שני פרקים של פלאש פורוורד והמפץ הגדול במגה וידאו, לקחתי ספר וכבר בשעה עשר כולנו היינו באוטו.
עוד נסיעה שהזכירה לי כמה אני שונאת נשיאות ארוכות, והנה אנחנו בקיבוץ.
הלכנו לבית של דודים שלי לאכול ארוחת צהריים, כמובן שאני הסתפקתי ב"מרק זך" (ככה קוראים פה למרק בלי ירקות), או איך שאמא שלי קוראת לזה- מים עם אבקה ושקדי מרק. אחר כך התפזרנו לקבוצות של סלון, חדר וחצר, וכרגע אחותי ואני היחידות שמפגינות נוכחות מלאה בחצר הירוקה.
מדהים כמה שהסביבה הזו שונה מכל האורבניזציה שמקיפה אותי בדרך כלל, כמה רגוע פה, כמה קל למצוא עץ לשבת מתחתיו ופשוט לכתוב מבלי לפחד שמכונית תבוא ותדרוס אותך. בתוך הקיבוץ אנשים יותר משתמשים באופניים וקלנועיות, ומכוניות אני רואה רק בחניות שמיועדות להן. לא יותר מזה.
ואני אשכרה שומעת ציפורים. כל כך הרבה ציוצים מסביב, לא כאלה שנבלעים ברעש של המכוניות.
אה, ואין חתולים דרוסים על הכביש. פשוט כי אין פה הרבה כביש. רק קצת, רק בכניסה.
אני יושבת על כיסא פלסטיק מתחת לעץ גדול, אמא שלי מרימה את אחותי שקוטפת לימון מעץ ליד הבית של הדודים.
אפילו שאני כאן, אני אף פעם לא אסכים להתנתק מהטכנולוגיה יותר מדי, לכן אני דאגתי להביא לכאן את המחשב הנייד וכמה דיסקים. ככה אני רגועה. זה יותר טוב מלשבת בחדר כל היום ולבהות במחשב. פה יש אוויר, ונוף יפה. אני מנסה להתעלם מהחרקים ופשוט להתרכז ביופי שכאן, בתקווה להצליח, פשוט כמה זבובים התנפלו עליי בהתקפה חזיתית.
המוסיקה באוזן שלי משתלבת באופן מדהים עם הסביבה והציפורים, כמה שיופי סביבתי משתלב עם היופי שבמוסיקה. העלים שנעים עם הרוח נראים כאלו הם נעים מצד לצד לצלילי "neutron star collision" של MUSE שאני שומעת כרגע, והציפורים בהחלט יודעות לצייץ בטיימינג הנכון.
לפעמים נדמה לי שכל האווירה פה הותאמה בדיוק למצב הרוח שלי, שהציפורים הגיעו במיוחד בשבילי.
אבל למרות כל היופי שכאן, וכמה שאני מרגישה בבית, אני כבר יודעת בוודאות-
שהבית האמיתי שלי
הוא בתל אביב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mishehi.
