And now i see the world through diamond eyes.

עוד שעה ועשר דקות בערך, יש לי יומולדת.
ואני לא יודעת למה, אבל אני מתה מפחד. מהיומולדת. שלי. היום שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן, אפילו אם זה רק בשביל כל המתנות שאני צריכה באופן נואש.
אולי זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה סוגשל חסרת ערך ביומולדת שלי. ולא חסרת ערך לאלה שסביבי, דווקא הם אלה שלא מפסיקים לדבר על זה. אמא, אחותי, חברות קרובות, החבר. כולם. ורק לי לא כזה אכפת.

בחיים לא הייתי לגמרי שלמה עם עצמי ועם איך שאני נראית ועם האופי שלי, אבל בזמן האחרון זה פשוט ניכר אצלי הרבה יותר. הבנתי שמלא רגשות שליליים שצפו בי לאחרונה, מקורם בי, ורק בי. בעצם זה שאני לא שלמה עם עצמי ולא מרוצה מעצמי פשוט מפריע לי נורא. ואני חושבת שלפחות מבחינת מראה, אני לא כזאת איומה. כמובן שיש התקפי חוסר בטחון נוראיים פה ושם, אבל אני באמת.. בסדר. רזה, עדינה, פנים לא מזיקות, ילדותיות אפילו. פה ושם מחמיאים לי על רגליים ארוכות וכאלה.
כולם, זאת אומרת, כל מי שצריך, כבר מזמן השלים עם איך שאני. גם באופי וגם בחיצוניות. סופגים את הילדותיות והאופי החנוני-ביישני שמאפיינים אותי, וכאילו שאכפת לאנשים שאוהבים אותי איך אני נראית. זה מה שיפה בהם, הם מקבלים אותי ככה, ואני נורא אוהבת אותם על זה.

אבל אני לא מקבלת אותי כמו שאני. ואותי אני מאוד לא אוהבת על זה.

ובקרוב, מזל טוב לי ^^

אני חייבת לעשות כמה שינויים בבלוג הזה.

כמה שינויים בחיים שלי.

קיבינימט נטוש פה לגמרי... כמה שהבלוג הזה דומה לי. לא במראה, באופי. יש פה דברים כל כך ישנים שנראלי שאני פשוט אמחק, למרות שקשה לי למחוק או לזרוק דברים, גם אם הם ממש לא נחוצים או מועילים לשום דבר.
אני אפילו לא יודעת למה אני פה, יש לי צורך מוזר כרגע להראות. עוד כמה דקות או אפילו שניות מעכשיו, אני אהיה בפוסטים החדשים. חמש דקות של תהילה? 
איזה משעממת אני

כנראה שתמיד הייתי כזו