And now i see the world through diamond eyes.

ניסיתי לכתוב סיפור.

באמת שניסיתי.

סיפור קצר, תמציתי, איך שלא תקראו לזה.

משהו עם מוות בסוף.

ככה אני

אני חייבת משהו אבוד בסוף.

ובאמת שאני לא ילדה אובדנית או משהו כזה

אבל אני חייבת את הטרגדיה בסוף.

אז התחלתי את הסיפור

כי סוף כבר היה לי

אבל לא הצלחתי להמשיך.

נתקעתי.

פחדתי מהסוף של הסיפור.

ועכשיו אני מרגישה דפוקה שהפחדתי את עצמי ><

אני בקושי כותבת את זה.

בקושי.

והנה אני,

שוב.

לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

אני מרגישה מטומטמת. כאילו הבחירות שעשיתי באמת היו שגויות,

כאילו הייתי צריכה ללכת בדרך אחרת.

איך זה השתבש 

ולמה דווקא השבוע..?

אני ממש לא יודעת.

אני גם לא מבינה איך זה יכל לקרות, איך.. איך. פשוט.. איך?

לצערי זו לא הפעם הראשונה שאני מתאכזבת.

ואני מקווה שמי שצריכה לקרוא את זה קוראת, ומבינה, שנפגעתי.

ולמה נפגעתי.

ושכן, יש סיבה.

אני לא נפגעת סתם.

מאוכזבת.

כועסת.

אבל אני לא יכולה לתת לזה להרוס לי את היום,

אין סיכוי.

והיה לי כל כך מדהים היום,

וכל כך חבל לי עכשיו.

הייתי ביום הראשון של קורס מדריכים, פגשתי אנשים חדשים, צחקתי, נהניתי, הכרתי.

איך שדבר אחד פצפון

יכול לתת לי הרגשה כזאת?

כי זה לאו דווקא המעשה.

זה העיקרון שמאחוריו.

זה לא מה שנעשה.

זה למה הדבר הזה נעשה.

והלמה הזה פגע בי

והוא בא מכיוון שלא הייתי מאמינה

ולא הייתי רוצה

שהוא יבוא ממנו.

ועכשיו אני כולי מרגישה חרא.

לגמרי חרא.

ואני לא מאמינה

שזה קורה לי

ודווקא היום.

כשעוד היה לי מצברוח טוב.

כשעוד הייתי בטוחה ששום דבר לא יכול להיהרס.

כשעוד חשבתי שהכל הולך לי מעולה,

כשהיום הזה עוד נראה לי מאושר.

וזה הכל ביחד.

זה כעס

זו אכזבה

זה עצב

זו פליאה.

זה,

כנראה,

מה שקורה בימים שמתחילים טוב.