אני לא יודעת מה יש שם, באותה השנייה. כשהגוף שוקע אבל המחשבות משתוללות באויר. המים עמוקים ובא לי לגעת.
אני לא יודעת מה יש שם. באותה הנגיעה, הנקודה, השקיעה והזריחה של ההתחלה, זה גורם לי לרצות לעמוד מול חבילת הכדורים המסודרת ולקחת. לקחת אחד, ועוד אחד. אבל לנוח ברביעי. להגיד שהיום די. התגרתי מספיק. להגיד לעצמי שלהתנדנד בין לבין זה נחת. זה כמעט לעוף בין המישורים. לא מתה, לא חיה. שינה נעימה וערבה. אני חוט כל כך גדול. אני מטפחת ענקית שעוטפת את הקיום שלי. פיסה קטנה של בד הקשור לאדמה אך יודע גם לנוע ברוח.
אני יכולה לחבק את הסוף עוד הרבה. למעשה, אני נעה בין המישורים כבר כמה זמן.
איך אפשר לפתוח? הכל התחיל כש...
לא.
הכל המשיך כשגיליתי שאני יכולה טיפה מעבר לסקרנות. שלהיות ילד לא שייך לא מהווה סיפור חיים משל עצמו. גם חיים ברחוב לא. גם לא לדבר עם אלוהים (ניסיתי, בגיל 5 חשבתי שיכולתי. מילא.) אבל לאט לאט הבנתי שיש פער בין איך שכולם תופסים אותך. יש אמת. אני כותבת אותה עכשיו ב2 בלילה. צמודה למקלדת וקצת מתחרטת על זה.
אני זוכרת אותי מגיל ארבע לערך. בוהה במראה. אומרת לאמא שאני שמנה. בכלל לא הייתי, אז כמובן שהיא כלכך לא לקחה את הקריאה שלי לצומת לב ברצינות. הורים לפעמים צריכים חופשה אבל לא לוקחים אחת, יום אחר כך הם מתביישים בתגובה העייפה שלהם. היא נפנפה בידה "תפסיקי לדבר שטויות". "אני באמת. אני באמת תראי!". היא נכנסת למקלחת ואני עומדת שם. בחדר השינה שלה. אמא שלי שעייפה כבר זמן מה מדיאטות (בגלל ההריון שלי, והיא לא טרחה להסתיר את זה ממני, להפך. שומן= באשמתי. בכל שאר ההריונות היא חזקה ל'תלם' די מהר.) מניפה במבט את כל התסבוכות שלה מהפחד שאני לא אקבל אותן. אני קיבלתי. משהו נקרע בי שם. איזה חוט שמקשר בין הראש לגוף. וזה לא סיפור עצוב של ילדה שהחליטה לא לאכול. אני החלטתי שלפחדים יש משמעות. שלמפלצות האלה, שנמצאות מחוץ לקיר יש דרך לאכול אותך, אם לא תלמד לפחד מהן אתה עוד עשוי לפול בפח.
אני מפחדת לחיות. אני מפחדת לקום בבוקר ולהבין שאני שונה. כולם אומרים לי שאני מיוחדת, פוטנציאלית, ואני באמת מצליחה. אבל כל כך קשה לי עם זה. קשה לי לעכל שיש בי משהו שיכול לעוף אם אני אתן לו, אז במקום למדתי להרוג ולכתוש את כל ההצלחות. כאילו זה לא מספיק.
למה להגיד שאני יפה אם יש יפות ממני? כשלון.
למה להיות מוכשרת אם יש מוכשרים ממני? כשלון.
למה להיות חכמה אם יש חכמים ממני? כשלון.
למה להיות הראשונה בכיתה,בגן,בחוג הבלט, כשיש ראשונים גם בכיתות אחרות? כשלון.
אם לא הכי הכי- אז כלום. ואני נורא רוצה להבין שכדי להיות הכי הכי- צריך לעבוד קשה. אבל אני לא רוצה לעבוד, אני רוצה להוולד לזה. אני רציתי, ילדה בת 4, להוולד עם זה. לשחות כל כך טבעי בבריכת החיים הקטנה שיש לי, שהתביישתי במי שאני. והחלטתי להמציא את עצמי מחדש.
i dont really know why I uploaded this.
you tell me if I should keep writing is.
A.I
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Admit It