אז למה אני מרגישה זולה? אחת מכמה (אחת מהרבה) שהיו במקום הזה? במיטה הזאת? עם הבחור הנפלא הזה שרגע אחד אני לא מבינה למה אנחנו לא בולעים אחד את השני ורגע אחר כך בא לי לרוץ, בלי להסתכל אחורה יותר לעולם.
למה אני מרכינה את הראש, נסרכת אחריו בבוקר, מפחדת לראות את אחותו (שמכירה אותי, והתעללה בי בתיכון). בשקט בשקט, בודקים שהכל פנוי.. והנה אני יוצאת. איך מישהו יכול לתפוס אותי ברצינות ככה? כשאני מטפטפת את דרכי החוצא כמו גנב ומליון מחשבות זילות עוברות לי בראש..
אנחנו לא חברים.
אנחנו לא ביחד.
אין שום תואר או פעולה שתצדיק את השינה איתו.
אז למה אני עושה את זה? ונשארת קצת בבוקר, מתכרבלת, נותנת מעצמי... מספרת על סודות שלא סיפרתי לאף אחד אי פעם..
הוא הבין שיש לי בעיות עם אוכל. השווה אותי לאנורקסית ואז חזר בעצמו עם המון מגע ונשיקות התנצלות. הוא אמר את המילה הזאת פעמיים, בהכי אמיתי שלו. "עצמות של אנורקסית". נעלבתי. אולי ביקום אחר הייתי גאה בזה. היום כבר לא. זה הפריע לי נורא, והוא ראה שהייתי Upset . הוא רגיש להכל. לצלקות, לדימוי העצמי הרעוע. הוא יודע כמה מכוערת ושמנה, כמה התעללו בי, כמה האקס עשה לי רע..
אני לא בטוחה כמה מזה מבדר ומרגש אותו ובגלל זה הוא שם, או כמה מזה גורם לו להרגיש שאני עמוקה ואיכותית
או כמה מזה, בדומה לי, מגעיל אותו עד עומק נשמתו.
צורח שאני פגומה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Admit It