אתמול, בסביבות שלוש לפנות בוקר, חזרתי מעל האש עם חברים שהיה פשוט נהדר. כשחזרתי הביתה, עשיתי מעשה מוזר. החלטתי לפתוח את החלון, ולא בגלל שהיה לי חם, אלא כי החלטתי לנשום כמה שיותר אוויר ארץ ישראלי במשך הלילה. הצפייה בטקס הדלקת המשאות ובנאומו של רובי רבלין ריגשו אותי וגרמו לי לחייך חיוך שמשלב בתוכו הרבה שמחה, גאווה ורצון לעמוד ולהצדיע לדגל הכחול לבן שלנו. הרוח הציונית שבי נסקה לאויר, ביצעה פליק פלאק כפול, ברגים ולופים רחבי קוטר. מרוב פטריותיות הרגשתי שאני מסוגל להקדים את הגיוס שלי למחר בבוקר.

יום העצמאות מרגיש לי כל פעם מחדש כמו סם. אבל סם טוב. מעין קפסולה שכל הישראלים בולעים אחרי יום זיכרון כבד, והחומר שבה מזכיר לנו את כל הטוב שבנו. הרי קשה להתחבר לטוב כאשר אתה מוקף בחדשות שצורמות באוזן. אז הנה, שוב הגיע יום העצמאות של מדינת ישראל, ושוב אני נזכר על שום מה ולמה אני כל כך אוהב את המולדת. אני שוב מקשיב לשירים עבריים, יוצא החוצה ורואה את כולם חוגגים ופשוט מרוצה לראות משפחות ישראליות יושבות בפארקים, בשמורות הטבע וברחובות ופשוט נהנות.

ביום כזה אני מרגיש כמו משורר שצופה על הארץ הזאת ומחפש מילים לשיר חדש. לא כל כך קשה להיות משורר ביום שכזה. בבוקר נסענו לחוף תל אביב כדי לשבת, לשתות משהו ולראות את המפגן האווירי. המון אדם צופים לשמים ומצפים לראות את מטוסי חיל האוויר עוברים מעל החוף. ילדים קטנים מנופפים לעבר ספינות חיל הים שיורות נורים מעלה ומותירות עשן בצבעים אדום וצהוב. לראות את עם ישראל שמח-הנאה צרופה.

בזאת אסיים, ואאחל לכם המשך יום עצמאות שמח. מי ייתן ושנת עצמאותה ה-63 של מדינת ישראל תיהיה שנת שלום, הצלחה ושגשוג. הלוואי ובקרוב נזכה לראות את החייל החטוף, גלעד שליט, ואתר שאר נעדרי צה"ל, בחזרה בביתם בחיק משפחתם.