הרשי לי להגיש לך זר של פרחים, גדול וסבוך, עטוף רוך וברכה. מלא עד אפס מקום, שוקל כשק מושא אהבתי אלייך.

גומייה כפולה מתהדקת בתחתית, מסרבת לתת לגבעול ירקרק להרחיק החוצה מן השאר.

לפעמים זה לוחץ עד כאב, עליי הכותרת פוגשים זה בזה, חלקם נושרים או מטים לנפול, כך מעיקה היא ההחזקה.

המים בגרון השושנה כבר יבשו, הטל על עלי היופי התאדה.

התשוקה לגידול באדניות שונות גדלה, יחד עם התבלותה הגדלה והולכת של הנמתחת העקשנית.

אך ברגעים האלו ממש, שהכל נראה היה כברור, הפציע אור השמש ועימו צצה גומייה נוספת למטה.

כחלחלה וזורחת, נראתה כשמים ללא גבולות, איחדה שוב את קבוצת הפורחים לאגודה אחת.

הסיכוי לסוף עדיין קיים, וטבעי לחלוטין, כך אומרים. לרצות להתחיל מחדש. אילו לא היו לנו רצונות, בקשות, ציפיות, חשו

הפרחים, כבר מזמן לא היינו בני החיים.

נשענים על הקטנים, החדשים והצבעוניים, דור ההמשך יחד עם ההתפשרות והויתור, המשיכו זה לצד זה.

ואם מדי פעם הנרקיס הפיל ראשו, החרצית הפשוטה נרתמה לעזרה ותרמה ממימיה.

והכחלחלה המשיכה להדק ולאחד בין כולם, מסרבת להיות ולו מעט רופפת.