בזמן הצפייה בכתבה על ילדיו של אחד מהרוגי אסון היסעור ברומניה, הרגשתי שאני קרוב לבכי. ילדיו החליטו לשבור את השבעה ולצאת לבלומפילד למשחקה של הפועל תל-אביב, הקבוצה האהובה על אביהם, שחינך גם אותם לאהבת האדומים.

ישבתי מול המסך ופשוט התחשק לי להצטרף אליהם, לשבת על ידם ולעודד את הפועל יחד איתם, גם בתור מי שמחשיב עצמו למכביסט. ואז, כאשר הם דיברו על שבירת האבל, היציאה מהבית המלא אורחים מנחמים, כי זה מה שאבא שלהם היה רוצה שיעשו, חשבתי לעצמי, איזה ילדים מדהימים, הוא בטוח גאה בהם. אין לי ספק שלא קל לעשות מעשה כזה, לצאת לשמוח עם הקבוצה האהובה לאחר אסון שנוחת עליהם משום מקום. הילדים האלה לקחו החלטה והלכו עם הלב שלהם, לעשות מה שהוא היה עושה.