זה שבועות רבים שהכותרות עוסקות בגירושם של לא פחות מארבע-מאות ילדי עובדים זרים ממדינת ישראל בהם אנו עדים למחאות של שכבות אוכלוסייה שונות למהלך שבפי רבים, מוגדר כלא אנושי, לא יהודי. אף על פי כי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כבר אישר את הגירוש, נראה כי הדבר כלל וכלל לא סופי לאור גל כבד של ביקורת שנשמעת כלפיו מרגע נתינת ה'אור הירוק' לדבר. היום, גם ניצולי השואה הצטרפו בקריאה לחלונות הגבוהים בדרישתם להשאיר את הילדים בארץ.

בלבטים לגביי החלטה מסוג זה צריכה להיות הרבה מעבר מדאגה לכלכלתה של המדינה, שמירת מקומות עבודה לישראלים ואפילו מבט על העוגה הדמוגרפית. גירושם של ילדים קטנים מחייהם כאן פירושו פירוק משפחות והערמת קשיים נוספים ובלי ניתנים לתיאור על חייהם בהמשך, הן במישור הכלכלי הבסיסי ביותר, והן בזה החינוכי, השכלתי.  בעקבות ההחלטה מעוררת המחלוקת, ספק אם הושקעה דיי מחשבה בכל אחד מההיבטים הללו בכל אחת מהישיבות בדרך להכרעה. חבריי הממשלה צריכים לזכור שהם חיים במדינה יהודית, ופירוש הדבר הוא שיהדותה תבוא לידי ביטוי לא רק במאבקים כל אופיים הכשר של מקומות ציבוריים בארץ ושמירת השבת, אלא גם על כשרות המוסר וההיגיון הבריא בהתנהלותה של המדינה.

גירוש אותם ילדים אין הוא הפתרון לבעיית העובדי הזרים, זה ברור גם למי שהציע את הגירוש וגם למי שאישר אותו. מבחינת מספרים, ארבע מאות ילדים של עובדים זרים הם גרגיר חול במדבר זהוב. אם כן, המאבק למען תעסוקה הולמת לכל אזרחי המדינה הינו מאבק צודק, אך יש לבחון דרכים אחרות בתכלית למימושו. אני בטוח שרבים מאיתנו שואלים מדוע אין חקיקה קשוחה יותר, אכיפה מוגברת יותר ובכלל מודעות רבה יותר לאיסור כניסה לארץ של מי שבעל סיכוי טוב להפוך לעובד זר. על כל פנים, על הממשלה מוטלת החובה לחשוב היטב על דרכים אחרות, כי עקירתם של כאלה שכבר החלו להצמיח שורשים בארץ הזאת מאדמתה, איננה נראית טוב בכלל.

היום הגיבו ניצולי השואה על ההחלטה, ולשונם הייתה ברורה. מדבריהם ניתן להבין חד וחלק שמעשה גירוש מסוג זה, שמעלה להם קישורים לתקופות קשות מחייהם, לא יתקבל על הדעת במדינה יהודית ודמוקרטית, כזאת שמתיימרת להיות מדינה שנותנת חשיבות רבה לערכים כמו קידוש החיים, שלום ויחסי אנוש. גם בלי דבריהם, ניתן לשלול בקלות גירושם של ילדים שגדלו בארץ שקמה בין השאר מאחר שאנשיה גורשו מכל מקום אליו הגיעו.