כנראה שבישראל של היום יש מי שיעשו הכל כדי לתפוס כותרות, להיראות, להישמע, גם אם פירוש הדבר הוא לא לבחול באמצעים, פשוט לפעול בלי לחשוב. אין כל הסבר אחר להחרמתה התרבותית של לא פחות מאשר אחת מעריה של מדינת ישראל, אריאל, המונה בערך שבעה-עשר אלף תושבים. התנחלות או לא, בתחומי הקו או אחריו, זה ממש לא משנה, מאחר ואריאל הוגדרה כעיר חוקית בישראל על ידי המדינה, וכך היא עד שיתבשר אחרת. בפעולתם, החתומים מתכחשים לחוקיה של מדינת ישראל בצורה עקיפה ומסתתרים תחת כותרת מחאתית פוליטית שכביכול מקנה להם את הרשות לעשות ככל העולה על רוחם.

לא יעלה על הדעת ששחקני תיאטרון ואנשי תרבות מן השורה הראשונה בישראל ירשו לעצמם להחרים עיר בישראל בגלל דעותיהם הפוליטיות. אומנם מדינתנו הקטנה הינה דמוקרטיה נפלאה שמתהדרת בחופש עיתונות נרחב, אולי נרחב מדי, וגאה בחופש ביטוי כמעט ללא גבולות. למרות הכל, יש גבול, ופשוט אסור לנו לשתוק מול מה שבמבט ראשון נראה כמו עוד עצומה פוליטית שתסתיים בלא כלום. מדובר באומנים ישראלים שמחרימים את ישראל, לא פחות.

אם התעצבנתם על הפיקסיז שלא באו בגלל המצב, אם זעמתם על אלביס קוסטלו שלא התאים לו מבצע עופרת יצוקה, אז כדאי שתחשבו היטב מה ההבדל בינם לבין טובי שחקני הקאמרי.