נסיעה באוטובוס בארץ ישראל, בטח שלא נוכל להשוות אותה לחוויה הים-תיכונית של נסיעה במשאית עם ספסלי העץ של שנות ה-50 כשסבינו הגיעו לארץ, אבל בהחלט מדובר בסוג של הרפתקה, גם אם אתה חושב שכבר ראית הכל.

עולים בסמינר הקיבוצים. בתחנה היה לא כל כך נעים להמתין. אומנם זה רק תחילת יוני, והשמש עדיין מרחמת על הארץ שצפוי לה קיץ מהתנורים. אני עומד בסמוך לספסל התחנה ומבחין באישה שתווי פניה הכחושים כמעט מבעיתים אותי. היא יושבת, חצי שוכבת על ספסל האוטובוס, נראית בוחנת את סביבתה. פניה נראים כמתורגלים לסבל, היא לא מדוכאת או עצובה, היא פשוט חיה את חייה ככה ואפילו עם זיק של חיוך. אני ממשיך להעיף מבטים קצרים כדי לא להסגיר את עצמי, בוחן היטב כך שלא אטעה במעשיי ואוציא שקל, היא הומלסית?

ארנקה החאקי מונח לידה. האמת, אני לא הייתי מניח את הארנק שלי על הספסל של התחנה. לא כי אני או היגייני והספסל מלוכלך ואו פרנואיד ובלי שאני אשים לב איזה מישהו ירוץ ויחטוף אותו, אני פשוט גם וגם. קו 500 ומשהו מתקרב. זה לא טוב לי, גם לא לאישה שממשיכה לשבת. קו 80 ומשהו מגיע, לבת-ים, אני מסתכל באישה, היא מרימה מעט את הראש, מסתכלת, ושוב נחה בספסל חצי חולמת בהקיץ.

אנשים מתאספים בתחנה, חייל או שניים, ירוק וכחול לא קרביים, גם אני לא. עכשיו אנחנו שלושה חיילים בתחנה, ועוד כמה נשים בגיל העמידה(?). הנה 274 מגיע, גם האישה קמה וסופרת שקלים מהארנק, היא לא הומלסית. או שאני מחליט החלטות על סמך כלום בפיתה?

עולים, היא מתיישבת מאחורה, האוטובוס 1/3 מלא. אני יושב מקדימה וחושב על הרופא שיניים שהולך להתעלל בי אחרי הצהרים. הנה, כבר שכחתי ממנה ואני מתרכז בחייל הכחול שבמושב לשמאלי. מוצא אתיופי, עם משקפי-שמש שחורים ועגולים, שומע מוזיקה באייפוד. אני חושב לעצמי, אני החייל בעל המדים הירוקים היחיד בצה"ל שכל פעם שרואה חייל מחיל האוויר מרגיש ששניכם מצבאות אחרים לגמרי?

אישה זקנה עולה לאוטובוס. אוטומטית אני חושב על לפנות לה את המושב. בוחן את המושבים מקדימה, הם פנויים, אפשר להמשיך לשקוע בחלומות. או שלא, אולי היא רוצה דווקא את המושב שלי?

מצד שני זה ייראה מטופש אם אני אקום והיא פשוט תמשיך להתקדם לאחורי האוטובוס. ואכן כך, אני מחליט להשאיר בידיה את ההחלטה אם לשבת מקדימה או לדלג אחורה, והיא בוחרת באחורה. הנהג קורא בכריזה: "חייל! רצית רחוב המסגר, זה פה". חייל ירוק מדים קם, "כן, תודה". איזה נהג נחמד, אני חושב, הלוואי וכל האנשים היו עוזרים ככה לאחרים. או שבעצם זאת העבודה שלו והוא פשוט חייב להיות לבבי ולעזור ללקוחות?

זה היה מקבץ מחשבות שוטף מנסיעה לגיטימית באוטובוס ישראלי. אפשר ללמוד על עצמנו ועל החברה שלנו הרבה אם בוחנים את המחשבות שלנו לאחור, אולי אם נעשה את זה בתדירות גבוהה יותר נהפוך לאנשים טובים שכיף לחיות איתם.

סופ"ש נעים