מסובכים אנחנו, היהודים שחיים במדינת ישראל. כשנשאלים אנו אודות גאוותנו כישראלים, על-ידי גורם חיצוני כמובן, ממהרים כולנו להשיב בנאום חוצב להבות שמבהיר שאין כמו להיות צבר. ויש לנו שלל טיעונים, אם בבחינת עבר הגבורה חסר התקדים שלנו, ואם בבחינת הווה טכנולוגי מתוחכם מאין כמוהו, והקמת כל-מה שקיים כאן תחת תנאי כאוס ואלימות מכל הכיוונים.

אך בפינת הזירה, להיכן שבוהק הזרקור מתקשה להגיע, מתקיימים הדיונים הפנימיים בשולחן עגול וגדול. התלונות יוצאות מחוריהן ואיתן גם צרור בעיות חמורות. כל אלה גורמים לתסכול העכשווי ולהרבה דאגה שכל מה שבנינו עומד לברוח כמו פתיתי חול-ים מבין האצבעות.

אך תסכול הוא רק תסכול, ולהתגבר עליו זה רק עניין של רצון. בנסיעה באוטובוס אני ועמיתי לשירות הצבאי החלטנו לפנות את מושבינו לטובת אישה בגיל האימהות, וגבר בשנות השישים לחייו. הצפיפות חייבה אותנו לעמוד לצידו של אותו גבר מתבגר. הוא היה מזוקן וממושקף, וראו בעיניו שחווה לא מעט.

"תסתכל החוצה, הכביש מפוצץ, איזה פקק! נסיעה של רבע שעה תיקח לנו יותר משעה. ולמה כל זה? כי המדינה לא בונה כבישים, ועל תחבורה ציבורית אין מה לדבר בכלל", פתח חברי לכומתה. השיחה גלשה לכל מה שלא טוב ודורש כאן שינוי, ובשלב מסוים אני מודה שהטונים עלו וההברות הודגשו בתקווה שבעל הניסיון שלצידנו יתערב. אחרי כל ציוץ שהאשים את המדינה, זיהיתי הנהון מראשו, וחיכיתי שיגיד "תסלח לי שאני מתערב, אבל...", וכך היה.

עמדתו הייתה ברורה, שווה לשמור על הדרכון הזר שלך, אם קיים כזה. אבל בדיוק כשסיים להבהיר אותה, ממש שתי תחנות לפני שירדנו בסמוך לבסיס, הרגשתי מחוייב לתת לו הרגשה שהדור הרענן לא מתכוון לוותר על מולדתו. אחרת, מה כל זה שווה, ומדוע אני מקריב 3 שנים מחיי למענה?

עם הפנים לחברי אמרתי "אני ואתה נקים מפלגה, ונדאג דבר ראשון לחינוך, ואז לתחבורה ציבורית ואז נעשה שלום". לקחה לי שנייה להבין שקודם כל אני אצטרך להתמודד עם פעולה בעזה, כי עד אז הטילים יגיעו לנתניה. חיוך הבזיק על פניו של המבוגר, וידעתי שהוא אפילו מעט מצטער שאמר מילות ייאוש דווקא למי שאמונים על עתיד המדינה בה חי את חייו.