רעש הבחירות והקואליציה החדשה השכיח מכולם את העובדה שבחודש האחרון אנחנו עדים לאלימות חסרת תקדים בארצנו הקטנטונת. תוך מספר שבועות מקרי הרצח קפצו לכותרות כמו פופ-אפים ל"בוא לעשות כסף מהבית".

איך קרה שמדינת ישראל הצליחה להידמות לארצות-הברית גם בהיבט הנורא מכל והפוליטיקאים לא הנידו עפעף?

יום לאחר הרצח המזוויע בבאר-שבע יצא לי לשמוע את אלמנת המנוח מתראיינת אצל ניב רסקין. היא תיארה כל שנייה ושנייה מהדקות שלפני האירוע, במדויק את הרגעים בהם ראתה את אב ילדיה נדקר למוות, ובתיאור מבולבל ומלא יגון וחנק מדמעות, את הרגשות של מי שאיבדה את אהוב ליבה בחצר שמתחת לבית החם שבנו יחד. לא יעלה על הדעת, לא הגיוני, בושה וחרפה, גועל נפש, לא יאומן - טרם הומצא הביטוי או הצירוף שיוכל לתאר מחשבותיו של אזרח ישראלי ששומע חדשות מסוג זה.

בימים כאלה אחשוב פעמיים לפני שאצא מהחלון לבקש מהילדים לשחק כדורגל במקום אחר, ולא בחניה.

המנהיגים שלנו לא מפסיקים לדבר על ביטחון. יאיר לפיד אומר וצודק שעד היום מכרו לנו תהליכים מדיניים. ימין או משאל, ותמיד זה מתקשר ישירות לביטחון. ואנחנו למודי מלחמות ושכול, מגיעים לקלפיות ומצביעים לזה שמכר הכי טוב פתרונות והתעקשויות מדיניות.

וכך זה קרה, נבנה לאט אבל בטוח, הזנחה מתמשכת של ביטחון הפנים.

ביטחון פנים זה לא מי שמטפל בקיצוניים ובעולם התחתון, ביטחון פנים זה בראש ובראשונה תחושת הרגיעה שרווחת אצל מי שמרגיש בטוח.

אף אזרח ישראלי לא ירגיש בטוח עד שלניידת משטרה לא ייקח יותר מ-7 דקות להגיע למקום האירוע.

אף אזרח ישראלי לא ירגיש בטוח עד שלמשטרת ישראל יהיו מספיק שוטרים כדי לטפל בכל פנייה.

אף אזרח ישראלי לא ירגיש בטוח עד שבראש סדר העדיפויות המשטרתי יהיה ביטחון האזרח.

ומה כל זה אומר? שסדר העדיפויות של ממשלת ישראל לא צריך, אלא חייב להשתנות.

אינני מזלזל לרגע באיומים הבטחוניים המרחפים מעלינו, אני קורא חדשות ומתעניין בכל. אך אירן לא יכולה להמשיך להיות התירוץ לכל קיצוץ בתקציבים.

אני רוצה להיות חד וברור בנושא, ממשלת ישראל הנוכחית תיכשל אם לא תעשה דבר בעניין ביטחון הפנים הכושל שלה.