בתקשורת מרבים לשבח ולפאר את תושבי הדרום. "עמידה איתנה" של העורף הישראלי למול הירי המתמשך של אנשי החמאס ועוזריהם, כך הם מכנים את המצב. המביט מהצד עוד עלול להאמין כי מדובר בשוחרי הרפתקאות ציוניים שהחליטו להתיישב בנגב, לנגד עיניי האויב, תוך כוונה מלאה להתגרות בהם, למשוך אש ואז גם לבוז לגורל ולהמשיך השגרה תוך שמיעת האזעקה.

אין זה המצב.

תושבי הדרום הם ישראלים כמו כולנו. הם קמים בבוקר ויוצאים לעבודה. הילדים נשלחים לבתי הספר, הולכים לחוגים ושבים לביתם. כמו כולנו, ואולי אף יותר, הם נאבקים במחיר הלחם, מתלוננים על הקוטג' ומתמודדים עם המשכנתא. הם אוהבים את המדינה בדיוק באותה מידה כמו התל אביבי הממוצע, אין הבדל.

ובכל זאת, מה לעשות, עזה ממוקמת דווקא ליד שדרות. לא ליד סביון.

ובכן, כאן הבעיה. לתושב שדרות אין לאן לברוח, הם גם לא רוצים לברוח. במונחים ישראלים, יהודים, אין לאדם סיבה לברוח מביתו, גם אם מפגיזים אותו. ההוכחות מדברות בען עצמן לאורך ההיסטוריה הארוכה ולמודת הקרבות שלנו. רק שאין מדובר בקרב שבו כל הארץ חזית, אלא שבמלחמה הזאת מעורבים מספר מצומצם יותר של תושבים.

אנו ערבים להם ולשלומם.

אני מוטרד מהעובדה כי כבר קרוב לשבוע אני מנהל שגרת חיים נוחה ומלאה, בעוד כחצי שעת נסיעה דרומה מכאן מתחוללת מלחמה. אל לנו להמכר לתחושה, מבלי לשים לב, שדרום הארץ הוא חבל ארץ נפרד. הכל קורה מתחת לאף של כולנו, אנחנו חלק מסבב ההסלמה בדרום, כך זה היה בעבר וכך זה יהיה בעתיד. בעד או נגד פעולה בעזה? איך עלינו לפעול עכשיו? השאלות הללו חייבות להעסיק לא רק את מי שחוטף, אלא גם אותנו.

כולנו שותפים