הסתובבו הם ברחובות העיר הגדולה והמוארת, בין המכוניות החדשות והמפוארות ואלו שפחות, ובין ההולכים ושבים מכל הכיוונים והגוונים. היא שלחה את ידה המקופלת, והוא קיפל אמתו לכיוון זרועו, וכך שילבו ידיים בחיקו. ג'אז קליט ונעים לכל אוזן נשמע מחנות תקליטים סמוכה, מבית הקפה בדיוק יצאו, ועתה בחלונות הראווה הם בהו. כל דבר מה בו הסתכלה הוא הציע לקנות לה, היא הסמיקה והוחמאה אך היסתה אותו שוב ושוב.

איך אוכל לתאר את תחושותיי בהתקרב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל? ההתמודדות עם העובדה כי קיים בי גם רגש של שמחה ביום הזה לא מקלה עליי. אך בהתעמקותי עם עובדה זו אני מבין כי זהו היום היחיד הקבוע בלוח השנה בו מורגשת הרמוניה יחסית בחברה הישראלית. אנחנו הופכים סבלניים יותר, מקבלים וסלחניים הרבה יותר.

זה יום שמזכיר לכולנו את האמת המרה והקשה מנשוא. הכל כאן זמני, לא רק אנחנו אלא גם מדינתנו. במצב בו נשכח זאת, כולי תקווה שלא נגיע אליו, אנחנו כבר לא נישאר במפת העולם, כנגד כל הציטוטים. אכן, גם צעיר כמוני וממני יגיד כי אנחנו אנוכיים יותר, אולי בגלל הקידמה אולי בגלל החינוך שקיבלנו. אך כולנו עדיין נמצאים בתובנה עמוקה כי המלאכה רחוקה מלהסתיים.

בדרכם הביתה, עברו על פני חנות תכשיטים מפוארת. אורות זהובים קישטו את חלונותיה המבריקים ומתוכם נשקפו יהלומים וזהבים. "בואי, תבחרי לך תכשיט". הרי שניהם הכירו את יכולותיהם הכספיות, אז איך, תהתה בראשה, הוא מציע הצעה שכזו?

צעד ועוד צעד, שוב הסתכלו שניהם בחלון הראווה. דקות אחדות של דילוגי עיניים מצמיד אחד למשנהו ובין זוגות עגילים עדינים. עכשיו, הגיעה היא לתליון שבו חפצה. בהיסוס הצמידו אפם לזכוכית על מנת לראות את ספרת המחיר המיניאטוריות.

זאת אולי תישאר שאלה נצחית במוחי, על מה אנו אמורים לחשוב בזמן הצפירה הארוכה? הרי חייבת להיות משמעות לעמידתו של עם שלם על רגליו והפסקת כל פעולותיו, מעבר ליראת כבוד והזדהות לאומית עם אסונם של אחרים, שהוא כמובן האסון של כולנו. אני רוצה לחשוב על הדברים הנכונים. עד היום, יצא לי לדמיין את היקרים לי מפסיקים לעבוד, לנהוג, לקרוא, עוצרים את היום ונעמדים. ביום השואה אני מדמיין את הדמעה של סבא זולגת על הלחי, וביום הזיכרון השני את הלחי הנרטבת של סבתי מהצד השני.

ככה, דווקא החיבור המשפחתי לימי הזיכרון הופך את המחשבות הפרטיות שלך על משמעויות היום הזה לנשגבות יותר. במקום להבין את אשר אני מרגיש וחושב ומסיק, מיטב רגשותיי מופנים ליקרים לי. לעיתים, המהות הלאומית שבימים הללו זזה מעט הצידה, לא בכוונה.

"בעלי, בוא נלך הביתה". הוא הסתכל עליה בחיוך משועשע, חבק אותה, והשניים פסעו לביתם בנחת.

"לא עבר שבוע, הוא נכנס הביתה ומגיש לי קופסת תכשיטים קטנה", היא מספרת. "פתחתי אותה, והנה אני רואה שרשרת מזהב עם התליון שעליו הסתכלנו, לא האמנתי!".

הסיפורים על אלו שהיו ואינם תמיד ילוו את ימי הזיכרון בכל שנה ושנה. בטלוויזיה וברדיו, באינטרנט ובספרים. סיפורים ממקור ראשון הם לאו דווקא עצובים, לרוב אף שמחים ומצחיקים. הסיפור הקצרצר המלווה את הקטע לעיל מבוסס על סיפורה של מי שאיבדה את בעלה באחת ממלחמות ישראל.

יהי זכרם ברוך