בהגיענו ליום הבחירות אנו מלאים בתהיות. מחד, לכולנו דיעה כמעט
בכל נושא וכן מפלגה שטוענת לייצוג דעתנו בכנסת. מאידך, אנו מושפעים מסקרים אינסוף, מהקמפיינים החיוביים או השליליים בטלויזיה, ברדיו ובעיתונים, ומנסים לבצע חישוב מדויק של הרגע האחרון איך ניצור קואליציה לרוחנו. בסופו של דבר, את הרגע המכריע תקבע משאלת ליבנו, למי אנחנו מאמינים ומוכנים לממש את זכותנו כאזרחים, עבורם.

מי שלא יילך להצביע, משייך עצמו לאדישות אזרחית. המתיימרים להיות
רואי עתידות ועוסקים בפיזור נבואות זעם, המדכאים את הפעלתנות האזרחית שסביבם במילים, כאילו מוחקים כל תקווה מן העם שחזר למולדתו והקים בה מדינה כנגד כל הסיכויים. רובם, סליחה מראש, טיפשים שבמידה ויתרבו אכן ייתכן ויבוא עלינו החורבן, כי במצב שכזה לא יהיה מי שייאדג למתרחש כאן.

למול אלה, ישנה מגמה חיובית ונכונה במערכת הבחירות הנוכחית. פריחה משמעותית של אכפתיות אזרחית ורצון לחזק את הקיים או לשנותו לחלוטין נרשמת מקצה פוליטי אחד למשנהו. הצעירים בוחרים את קולם בקפידה ובתבונה ובתקשורת נבנה עניין רב כלפי הבחירות, על אף היותם כביכול, "מוכרעות מראש".

משמעותה של ציונות חדשה היא בין השאר חתירה למעורבות בפוליטיקה. אין הכוונה להקמת תנועה נוספת, יש כאן די והותר. אלא בידיעת המתרחש וניתוחו, וכן חשיבה  יצירתית על כל שניתן לעשות כדי להבטיח את קיומה של המדינה על הצד הטוב ביותר. לאחר שלב החשיבה, מגיע שלב העשייה. הפצת הרעיונות במעגלים החברתיים הקרובים אלינו והצבעה בבחירות הם הפעוטות שבפעולות אשר גם המנכ"ל העסוק ביותר מסוגל לבצע.

המפלגות הקטנות מציגות רעיונות שרבים מאיתנו מזדהים איתם, אולם מפצירים בנו לא לבזבז את קולנו עליהן. אכן, קולנו ירד לטמיון אם המפלגה בה בחרנו לא תעבור את אחוז החסימה. אך ברבים מן המקרים, מפלגות נמחקות מן המפה הפוליטית רק כי מצביעיהן ויתרו מראש. על כן, חשוב לחזק את הרעיון בו אנו מאמינים, גם למול הסיכוי הלא מבוטל כי קולנו לא יישמע בכנסת הקרובה.

תפקידנו פשוט, אך יש לו חשיבות גדולה. בימים שנותרו למתלבטים, עליהם לקרוא ולשמוע את המצעים ולהחליט בלב שלם במי יבחרו. השאר, ימשיכו להפיץ את דעותיהם בין בני משפחתם וחבריהם. כל זאת, יאפשר תוצאות דמוקרטיות איכותיות בבחירות הקרובות. ובאשר למי שמאס בהצבעה, עלינו לשכנע אותו לחזור בו, ובאם נכשלנו, יש לדאוג שלא ישפיע על הסובבים אותו.

בתקשורת מרבים לשבח ולפאר את תושבי הדרום. "עמידה איתנה" של העורף הישראלי למול הירי המתמשך של אנשי החמאס ועוזריהם, כך הם מכנים את המצב. המביט מהצד עוד עלול להאמין כי מדובר בשוחרי הרפתקאות ציוניים שהחליטו להתיישב בנגב, לנגד עיניי האויב, תוך כוונה מלאה להתגרות בהם, למשוך אש ואז גם לבוז לגורל ולהמשיך השגרה תוך שמיעת האזעקה.

אין זה המצב.

תושבי הדרום הם ישראלים כמו כולנו. הם קמים בבוקר ויוצאים לעבודה. הילדים נשלחים לבתי הספר, הולכים לחוגים ושבים לביתם. כמו כולנו, ואולי אף יותר, הם נאבקים במחיר הלחם, מתלוננים על הקוטג' ומתמודדים עם המשכנתא. הם אוהבים את המדינה בדיוק באותה מידה כמו התל אביבי הממוצע, אין הבדל.

ובכל זאת, מה לעשות, עזה ממוקמת דווקא ליד שדרות. לא ליד סביון.

ובכן, כאן הבעיה. לתושב שדרות אין לאן לברוח, הם גם לא רוצים לברוח. במונחים ישראלים, יהודים, אין לאדם סיבה לברוח מביתו, גם אם מפגיזים אותו. ההוכחות מדברות בען עצמן לאורך ההיסטוריה הארוכה ולמודת הקרבות שלנו. רק שאין מדובר בקרב שבו כל הארץ חזית, אלא שבמלחמה הזאת מעורבים מספר מצומצם יותר של תושבים.

אנו ערבים להם ולשלומם.

אני מוטרד מהעובדה כי כבר קרוב לשבוע אני מנהל שגרת חיים נוחה ומלאה, בעוד כחצי שעת נסיעה דרומה מכאן מתחוללת מלחמה. אל לנו להמכר לתחושה, מבלי לשים לב, שדרום הארץ הוא חבל ארץ נפרד. הכל קורה מתחת לאף של כולנו, אנחנו חלק מסבב ההסלמה בדרום, כך זה היה בעבר וכך זה יהיה בעתיד. בעד או נגד פעולה בעזה? איך עלינו לפעול עכשיו? השאלות הללו חייבות להעסיק לא רק את מי שחוטף, אלא גם אותנו.

כולנו שותפים