איך בן אדם יכול להאמין בי, עם אני לא מאמין בעצמי? או לא רוצה להאמין?אני כבר לא יודע, הכל קורה כל כך מהר.
יותר מדי מהר, כל כך הרבה זמן מבוזבז, חצי שנה, חצי שנה שהייתה יכול להיות אחרת.
למה הפכתי? חזרתי לשתות בכמויות, התחלתי לעשן ולא רק סיגריות.
אף פעם לא התחרטתי על שום דבר, חוץ ממה שהיה אז, מה שגמר את זה.
אני מאשים רק את עצמי בזה, כי אני בן אדם חרא.
לפעמים נראה לי שאני מחכה לגיוס רק כדי להעלם, 3 שנים שאף אחד פשוט לא יראה אותי, ישכחו אותי, חלק ממני אולי רואה את עצמי מת בצבא.
אבל בשביל מה? למות בשביל הארץ? יש הרבה מקומות אחרים שעדיף למות בשבילהם.
למות בשביל אנשים שאני בכלל לא מכיר? או אולי בשביל אלה שקרובים עליי?
לא, אני לא רוצה למות, אני כן רוצה לחיות אבל לא כמו שעכשיו.
לחיות בעבר, לחיות בשקר, בתקווה למשהו שמת מזמן.
למה דווקא אני מכל האנשים בעולם רואה את המציאות כמו שהיא - עקומה?
אולי כל הזמן הזה לבד משפיעה עליי יותר מדי רע, חסר לי החום הזה.
פעם ראשונה בחיים אמרו לי שמאמינים בי, אחרי כל כך הרבה זמן זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע מאותו בן אדם, לשמוע על טעויות שנעשו, על דברים שגויים שנאמרו אבל עכשיו כבר מאוחר מדי בשביל זה.
עם רק היה משהו שיחזק אותי, יתן לי תקווה נכונה ואמונה, מקור כוח וחום.
שילבתי יותר מדי דברים בפוסט אחד, אולי זה לא נראה מקושר למי שקורא פה אבל זה כן.
קצת נוסטלגיה מפעם, איך אני מתגעגע לתקופה הזאת:
לאן נעלמו זמנים
עוד משהו שרציתי להעלות מזמן, תודה לדאשה מתקופה שלנו יחד:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
