אולוהים (בו אני לא מאמינה) יודע למה אני בוחרת לכתוב כאן דברים כאלה, אבל כנראה שהדחף שלי לפרוק לא נרגע לא משנה לכמה אנשים לא קשורים אני נפתחת בזמן האחרון, אז הנה אני פה.

נשאר לי דד ליין של פחות מ-3 שבועות להיות שמחה. או לפחות לא עצובה, פגועה ומרוסקת כל הזמן.

אין לי מושג איך זה אמור לקורת.

אז כן, הזמן עושה את שלו.

אין אף בן אדם שלא אמר לי את המשפט הזה בשבועיים האחרונים.

אני ילדה גדולה, אני אמורה להבין ולהאמין בו בעצמי, אבל זה לא הולך.

איך, ולמה אני צריכה לעבוד בכל הכוח כדי להפסיק להרגיש את הרגש הכי מדהים והכי טהור שקיים בעולם הזה?

למה אני צריכה לשכנע את עצמי בכל הכוח שהחוויות שעברתי ב-10 חודשים האחרונים לא שוות כאפות, או ריבים, או שקר כלשהו, כשאני יודעת שהן שוות הרבה יותר מזה.

איך אני משכנעת את עצמי שהאושר הזה הוא לא באמת.

שאני לא צריכה אותו בחיים שלי אם הוא מגיע בדרך מסויימת.

אני לא מצליחה להשתיק את המחשבות. את הרגשות. את הזכרונות.

אני מתעוררת כל לילה כמעט.

מחלום שמתעלל בי כל פעם בדרך אחרת.

היום היה רצף של 3.

אני רוצה אותו.

ואין.