כמה שזה נראה מכאן...ומשם עולמות אחרים לגמרי. הכל סדוק ומתפורר. קורס ומתפרד.
אני בפינה, אולי חצי בוכייה, מתבוננת בפתחים חסרי הגבולות של עומקים בלתי נראים בנפשי.
לפעמים נדמה לי; זאת ראייה חמקמקה כזאת, אחת שמתעופפת בנדבכי המודעות האחוריים, מעמעמת נוכחות וצפה שוב פעם בפעם כשמחשבות התוכחה מתערבבות אל ראייה עצמית כנה. אולי כולם מאושרים ממני. ואולי את כולם מקיפה מעטפת חום כלשהי שהיא מנחמת וסלחנית. רכה. גולשת ומתקמטת אך נותרת כשהייתה. בכל אחד אחר. ובמרחבה השקט ניתן לתחום ולטעון את המרחק המתאים מן הנפילות. כהגנה.
אני נופלת מפעם לפעם. יש לי רעידות. בפנים כשהכל גועש ומתקוטט, ואני בעצמי מתכנסת, ושואלת. מה לא בסדר כאן? מה התפצל הלאה במרוצי הדקדוק הפנימי?
ומתייאשת.
התמודדות היא סוג של קטיעת פחד מכאב. וכאב מפחד. קשה כל כך למצוא את הזווית הנכונה להתייחסות, אצלי היא נתינת משמעות אל אותם רגעים חולפים ונדירים בהם הבנתי מהו אותו מקור כאב. ואיך אפשר לברוח ממנו, לנטרל את שאריו; כי היום-יום נראה כדהירה מואצת אל תוך נבואותיה של המציאות, והמציאות נראית כהתגשמותה הנרגנת של ההתנוונות שחסרה ביכולת להוציא עצמה ממצבה הקיים.
ואפשר להשתגע בינתיים.
וכולנו נושאים אותו נטל רב עמל שבחתירה אל היכן שטוב יותר. ואני תקועה בתפר שבין המסילות, בצל צידן של רכבות המשא מחרישות האוזניים, כאן משמאל, כאן מימין. הנטל מתנשא ממרום גבוה, מתרחק ודואה, חופשי ומתקמט. וזה זמן טוב אולי להיפרד קצת מדרכי מרוץ שכזה. אבל אני אל קווי פס הרכבת נוהה והולכת. דוהה ודועכת. ומתמסרת לאותם רגעי חסד שצצים לפעמים בפאתי הדרך, בכלום המתמשך הזה של שגרה עבותה. והכל תופס לו פתאום משמעות.
כינוי:
Fireflies
בבלוג זה
בכל הבלוגים
