דיסטור-שן בינה

רוד סטיוארט, אלטון ג'ון, סנטנה (שבינתיים נדחה למועד לא ידוע), בוב דילן (כמעט בטוח), מטאליקה, ג'טרו טאל (בפעם ה-1003). זאת רק רשימה חלקית ואנחנו רק באמצע פברואר. יש עוד המון זמן לסגור תאריכים נוספים, איצטדיונים, פארקים והאנגרים למיניהם. מעניין את מי עוד יצליחו להביא לארץ הקודש.

סטינג? אולי את פיטר גבריאל?

צריך רק לבדוק מי עוד חי, הזדמנות אחרונה לצפות בו בגודל טבעי (רוב הסיכויים על המסכים שמצדי הבמה), לשמוע את קולו הערב (חרוך מסיגריות ואלכוהול), להיות חלק מהפקת ענק שלא נראתה כמותה כבר הרבה זמן (שלושה חודשים) ולהתחכך בקהל איכותי (שטרם נולד בזמן הוצאת האלבום הראשון של האמן) תמורת כמה מאות שקלים (או אלף אם אתה ממש מתלהב)

ואחר כך לסמן וי, להגיד "הייתי בהופעה, חרא של סאונד".

המפיקים בטוחים בעצמם כי לפי מיטב הבנתם, תפיסתם והיכורתם את הקהל המקומי, ההזדמנות לצפות בהופעה חיה של אמן בסדר גודל עולמי שניה לפני שהוא מת שווה הרבה יותר מהופעה של אמן עכשווי מצליח בזמן אמת. המפיקים עושים את עבודתם נאמנה. עם יד על הדופק, קריאה נכונה של הקהל והרבה מזומנים הם מצליחים להנחית כאן בארץ ישראל (עם "הנשים הכי יפות בעולם") רשימה מכובדת של זמרים, זמרות ולהקות. הקהל מצביע ברגליים, כל הכרטיסים נמכרו, הופעה נוספת למחרת - לשמחתם של המתלבטים והמתמהמהים.

ובנושא זה דבר נוסף שהעסיק את מחשבתי השבוע הוא "בוב מארלי חוגג 65", לפי כל הפרסומים הרבים שנתקלתי בהם נראה שכולם אוהבים פתאום את בוב מארלי, שחוגג בקרוב יום הולדת שישים וחמש, ושמחים מאוד בשמחתו - מסיבות יום הולדת, הופעות יום הולדת (אולי גם קוסם) בכל רחבי הארץ.

בן שישים וחמש, פשש, מי היה מאמין? בתמונות הוא נראה הרבה יותר צעיר, אה, זו תמונה שלו מלפני שלושים וחמש שנה. הוא כבר לא בין החיים (נפטר ב-1981).

לפי דעתי הרבה יותר ראוי להנציח את שמו של "מלך הרגאיי" בערב מחווה לזכרו. כן, כן, אני יודע, נהוג לחגוג את יום הולדתו בכל העולם, אך שם גם נהוג לתרום חלק נכבד מהכנסות האירוע להנצחת שמו ולעמותות העוסקות בעיקר בפעילות הומניטרית ביבשת אפריקה. פרט קטן אך משמעותי שעושה את כל ההבדל. תראו לי הפקה אחת בארץ שלא נועדה למטרות רווח ואני עושה ראסטות ואז אוכל את הכובע (של הראסטות, סרוג מצמר עבה, בצבעים אדום, צהוב וירוק).

אני עלול להישמע מאוכזב או ממורמר, אך לא כך הדבר. שנה אחרי שנה אני ממשיך לפקוד עשרות הופעות מקומיות והפקות ענק של אמנים מעבר לים, ויש סיכויים טובים שאמשיך כך גם השנה וגם בשנה הבאה, ואולי בקצב הזה עוד שלושים שנה אני אזכה לראות את הלהקות שאני אוהב להאזין להן בימינו, ואם יתמזל מזלי אוכל לעשות זאת יחד עם ילדיי שבמקרה גם אוהבים את המוזיקה (טוב לא הייתה להם ברירה, הם מאזינים לה כבר מרחם אמם).