יש לי מצד אחד הרבה ציפיות, אבל גם הרבה מאוד חששות. 

אני מצפה מאוד ללמוד מקצועות שאני בחרתי ללמוד, ולא כאלה שמכריחים אותי. 

אני מצפה מאוד להיות בכיתה החדשה, מתוך מחשבה שאולי, לראשונה בחיי, יהיה לי חבר אמיתי. 

אבל יש לי גם הרבה חששות:

מה אם שוב אף אחד לא יאהב אותי? מה עם המורים שלי יהיו רעים? והכי גרוע - אני אתחיל את כיתה י', מה שאומר תחילת הבגרויות.

כן, כל אלה עושים את התקופה האחרונה לא קלה בכלל. 

ובנוסף לכך - כן, כואב לי להיפרד מהחופש. נמאס לי מהצביעות - אף אחד לא באמת מתגעגע לבית הספר. לחלק מהאנשים נמאס מהחופש באיזשהו שלב - אבל אף אחד לא באמת רוצה לחזור לבית הספר. פעם, כשחזרתי ללימודים בכיתה ה' או משהו כזה, המורה נתנה לנו שיר שהתחיל ככה: "שלום לך מר חופש/שלום ואל תכעס/אך להיות בחופש/כבר טיפ טיפה נמאס". איזה שקר!

באמת עצוב לי שאצטרך לחזור למקום הזה, עם כל הילדים שהציקו לי במשך השנה הקודמת, המורים, המבחנים, הלחץ הנוראי הזה. כל כך לא בא לי על כל זה, לא עוד פעם.

אולי טיפה מוקדם להגיד את זה בגילי הצעיר, אבל באמת שנשחקתי במהלך השנים. כן, השנה היה לי ממש קשה, והרגשתי שהחופשה הזו בהחלט מגיעה לי. ועד כמה שידוע לי - זה לא הולך ונעשה קל יותר.

די, כמה אפשר? עוד שנה, ועוד שנה, ועוד שנה... באיזשהו שלב זה מתחיל להימאס. ונראה לי שהשלב הזה הגיע. 

אולי זה קשור גם לעובדה שככל שגדלים - החופש הגדול עובר מהר יותר. לא יודע, אני מרגיש שכבר אין לי כוחות לכל הדבר הזה שנקרא בית ספר. אני לא מדבר על הלמידה עצמה, ללמוד לכשעצמו זה מעניין. אבל בבית ספר מתלווים ללמידה מליון ואחת דברים אחרים: קליקות חברתיות, לחץ של מבחנים, מורים טובים יותר וטובים פחות. המטרה האמיתית של בית הספר - מקום לבוא וללמוד בו, כבר אינה הדבר המרכזי בו. פלא שילדים שונאים היום ללמוד?! תראו מה נהיה מהמקום הזה!

עצוב לי, כי כל החיים חשבתי על התיכון כתקופה הכי יפה בחיים, אולי ישמע לכם טיפשי אבל דמיינתי את התיכון כמו בסרטים. וככל שאני מתקרב לשם יותר ויותר אני מגלה שזה רחוק מלהיות האמת. 

עוד תופעה שנמאסה עלי היא שהמבוגרים מתלוננים כל כך על החופש הגדול, וחלק מההורים מגדילים לעשות ומפגינים למען קיצורה של החופשה. יש בזה מן הצביעות, לדעתי. כשאתם הייתם ילדים, לא ממש עניין אתכם שאמא ואבא שוברים את הראש על למצוא לכם קייטנה/בייביסיטר/סתם הם מקנאים בכם כי אתם עדיין ילדים והם כבר לא. כשאתם הייתם בגיל הזה, לא ממש עניין אתכם שום דבר מלבד עצמכם, למען האמת. אז עכשיו התעוררתם? עכשיו, כשמישהו אחר חווה את זה ואתם לא, אתם פתאום מפגינים? לא יודע, נשמע בעיני קצת צבוע.

בכל מקרה, לא משנה כמה אתבכיין על העניין, החופש הגדול יגמר בעוד כמה ימים. גם הקיץ עומד להיגמר - באופן סמלי. אני לא מדבר על זה שלא ירד פה גשם נורמלי כבר כמה שנים. בשבילי קיץ זו עונה של שחרור, שמחה, חופש. והחופש הזה עומד להיגמר בקרוב. 

ואסיים בשיר, שנכתב בהשראת השיר השקרי מכיתה ה':

"שלום לך, מר חופש

שלום ואל תבכה

כי כל שנה לחופש

אני כבר מחכה

אולם לבית הספר

לחזור אני חייב

בבקשה, מר חופש,

תבין אותי עכשיו

אף אחד לא באמת

שואל אותך אם בא

פשוט לוקחים אותך בכוח

אולי גם בלי סיבה

שלום לך מר חופש,

עצוב להיפרד

אולם בעוד שנה

נשוב ונתאחד"

מזל שהחגים קרובים, אחרת אני לא יודע איך הייתי שורד.

נקווה שהפוסט הבא יהיה יותר שמח, 

על איך שהחיים שלהם יותר טובים משלי:

על איך שהם יפים יותר, מוכשרים יותר, פופולריים יותר, כריזמטים יותר, רזים יותר וכדומה.

וזה לא רק במראה החיצוני או באופי.

מצאתי את עצמי מקנא בילדים עשירים יותר ממני שנוסעים כל הזמן, בילדים שגרים בתל אביב וקרובים לים, בילדים שזכו להיפגש במציאות עם חברים מהאינטרנט...

בקיצור, כל הדברים שאין לי או שלא חוויתי.

ושלא תבינו לא נכון, אני ממש לא נהנה מזה. תמיד האמנתי שקנאה היא לא דבר טוב, אני חושב שרובנו יודעים את זה.

אז למה זה קורה לי? למה אני מרגיש שהחיים שלי לא שווים כלום, בעוד לאחרים יש את החיים המושלמים? למה אני בכלל חושב שלאחרים יש חיים מושלמים? למה אני מרגיש כל כך רע עם מה שיש לי? עם מה שאני?

בהמשך לפוסט הקודם, בו תהיתי מה היה קורה לולא הייתי נולד, יש לי שאלה דומה:

מה היה אם הייתי נולד, אבל כמישהו אחר. למשפחה אחרת, עם חיים אחרים, יכול להיות גם שבמקום אחר בעולם. האם היה לי טוב יותר? או רע יותר? האם הייתי מרגיש וחושב אותם דברים? האם למרות שלא הייתי אותו האדם, עדיין הייתי אני?

לא יודע, חלקכם בוודאי חושבים שהשאלות האלו טיפשיות, אבל זה באמת מעניין אותי, אל עף ואולי בגלל שלעולם לא אדע את התשובה. 

בכל מקרה, אם הייתי נולד כאדם אחר והיו לי חיים אחרים, האם עדיין הייתי מקנא בחיים של אחרים?