כבר מזמן לא הייתי בישראבלוג, אבל עכשו לשם שינוי נכנסתי. ובואו נגיד שקראתי פוסט, שהייתי מעדיפה לא לקרא בחיים.
פשוט אנשים שחושפים דעה, שאני שנים מנסה להעלים עליה עין ולשכנע את עצמי את ההפך.
כי אני לא רוצה להיחשף לאמת. לא רוצה ולא צריכה את זה
הכי קל להגיד "הם לא מבינים כלום מהחיים שלהם" אבל בפנים אני יודעת שזה לא נכון.
שאני עושה טעות חמורה,
שאני אצטער עליה אח"כ
אני מקווה שאני אמצא דרך חזרה.
בינתיים, רע לי עם הטעות הזאת, אבל אני לא יכולה אחרת.
מה שבטוח, לא הייתי ממליצה לאף אחד לחזור על הטעות שעשיתי. מה שלא יהיה, הייתי עושה הכל כדי שאחרים יימנעו מזה. שאלו שקרובים אליי לא ידעו ולא יכנסו למה שאני חיה בו. זה פשוט גרם לי להרגיש כ"כ רע עם עצמי הפוסט ההוא
גרם לי להרגיש פחות מכולם. לא רק הפוסט, תמיד ידעתי שזה ככה, זה היה סוגשל ידוע בפנים, תמיד חייתי עם ההרגשה הזאת, המועקה, האבן שאני נושאת בתוכי כבר הרבה שנים, ולא יכולה לספר לאף אחד. כי אף אחד לא ייקח אותי ברצינות.
מה שקראתי פשוט לקח כל מה שהיה לי בפנים וחשף את הכל במילים ברורות ופשוטות, בלי להסתבך יותר מדיי, שחור על גבי לבן
איכס אני שונאת את הרגשת הנחיתות הזאת שזה עושה לי
ויותר גרוע שככה גם מתייחסים לזה בחברה
אז אני לא יכולה להיפתח לאף אחד
והעובדה הזאת מעיקה לפעמים אפילו עוד יותר מהטעות עצמה..

save me, I'm trapped in a vile world, where the endings are the same as every other