חודש עבר מאז המילה האחרונה שלי, החיים שלי הספיקו להשתנות בלפחות 137 מעלות, אם לא יותר.
הכרתי מישהו, הנשיקה הראשונה לא מיהרה להגיע, אבל באה בדיוק במקום, ניצוצות ופריחות, משהו מדגדג שם למטה, הדופק עולה רק מלחשוב, אני אוהבת אותו.
זה מרגיש לי מוזר באופן שאפילו אני מופתעת מרמת המוזריות שבו.
ארזתי אתמול מזוודה שמתי את מלוא הבגדים שאני יודעת במאה אחוזים כי הם ילבשו במהלך הזמן הלא מוגדר הזה, ואין סיבה לחשש שיתפסו סתם מקום מיותר בארון. יצאתי כקילומטר מזרחה מכיוון ביתי, אל ביתו של החבר שלי. הוא מתעקש שעתה זה יקרא 'ביתנו', אבל... אוף... קשה לי. מאיפה קפץ עלי כל העול הזה? עול... לא מילה שבדיוק ממחישה את מה שהולך איתי, אבל היא חדורה שם לאחד מהתאים שמרכיבים את כל הראש ההזוי המוזר והאיטי הזה ששמו דניאל.
אחת ל... כל הסאבטוחה בראש נרגעת, אבל אז שוב הקולות האלה חוזרים, זה רק עניין של זמן
חוסר ביטחון
השפלה
דיכאון
ומרמור
רגשות ותחושות פנימיות שתוקפות אותי יום יום שעה שעה, ועל אף החיוכים והשירים והשטויות, זה הכל מעטפת וזו לא אמת
ואני לא מבינה למה, למה זה ממשיך, למה אני לא מצליחה להתנתק מאזיקי הסדום האלה
אני מקבלת אהבה, ואני יודעת שהיא נכונה ואמיתית. אולי היא התרחשה מהר מידי, אולי הותירה אחריה הרבה סימני שאלה, אבל היא שם, והיא מומחשת בדרך שלפי דעתי היא היפה ביותר- זוג אוהבים העוברים לגור יחד. היש יותר מדהים מזה? לוותר על פרטיותיך, על החדר בבית, על המשפחה, כדי לחיות עם האדם שאת אוהבת. אני כותבת את המילים הללו וארשת הפנים שלי מתחרפנת, המילים היפות מנחמות אותי אך ברגע שחדלה מלחשוב עליהן, אותן צרות מלמעלה שבות לביקור.
אני מתחילה לחשוש שאולי אני לא יודעת להעניק אהבה... לכן אני רואה את הסוף של כל האגדה הזו. כמעט. כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
