עננת עשן אחת גדולה אופפת אותי בערך מה26 בחודש שעבר. טוב לי, אני מאושרת, אני מכירה בתחושה געגוע, ופרפרים בבטן וכמיהה עזה... אבל, אני לא יודעת אם זו המציאות. האם זוהי המציאות?

לא עובר יום, מאז לראשונה דרכה כף רגלי במקום, ועד החפץ האחרון שלי אשר הונח באחד מהארונות בדירה הזו, שאני מנסה לשכנע עצמי שאני אפעל, ואעשה ואצור ואלמד ואגש ואסע... כלום זז. אני עודנה אותה מלצרית בחומוסייה רגילה שמרוויחה מספיק בשביל לקיים את עצמה באופן מינימלי, ותו לא. ואני מפנטזת וצוחקת ומבטיחה והכל כל כך נאיבי וכאמור במרחק נגיעה, כל שעלי לעשות זאת 'לפעול', אותה פעולה שאני שוב ושוב מזכירה בכל פעם מאותן שיחות חולין מאולתרות...

כבר לא יודעת מה טוב לי, כבר לא יודעת אם מספיק טובה בשבילו. הוא לא פה עכשיו בכלל, נסע לעבוד ליד ים המלח עד מחר... זה מוזר, לעבור לבית חדש בזמן כשהחבר שלך לא נמצא איתך יותר משני שליש בחודש.

אני מנסה לפתוח יום נוסף בתקווה שהפעם זה לא יהיה נגיש, ולא אתפתה ואולי אפילו אצליח לא לחשוב, אבל זה תמיד שם, וזה נחמד ומרגיע... אבל בכל שאיפה ונשיפה זה שורף, משבת, מוחק. תא נוסף. חלקיק זכרון נוסף. וזה מוגזם כבר... זה לא כמו פעם שאותה ישיבה הייתה אחת לשבועיים אם לא שלושה והכל היה יופי טופי ומחרת חוזר לשגרה כאילו ולא קרתה מהומה. לעומת זאת, בשמונה - תשעה חודשים אחרונים, מאז השחרור אם לא פחות... זו השגרה. זה על בסיס יומי. ואני אוהבת את אותו עניין. אבל זה נטל, עלי, על החברות והאמון שלי באנשים, על הדרך שאני מסתכלת על אנשים, על הדרך שאני מסתכלת על עצמי, הכל. לא יודעת מה רוצה ממני. סביר להניח שאחרי הפוסט אני אקום ואבשל משהו, כדי שאני והשותף החדש שנכנס אלינו נוכל להנות מארוחת צהריים כמו שצריך ולא לרדת לקנות משהו פצוץ בשיט.

עד אז, מקווה שאני והתסביכים נמצא דרך לקיים ביננו סולחה ולהמשיך איש איש אל דרכו.

יום טוב, שבוע טוב ודרך צלחה =)

דניאל~